פרשנות מצטטת על ויקרא יט:יב

כל כנויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות וכו'. פי' הנדר הוא בב' עניינים נדרי הקדש ונדרי איסר מדכתיב מוצא שפתיך וגו' דרשי' פ"ק דר"ה [דף ו.] קדשי מזבח וקדשי בדק הבית וצדקה כדאמרי' התם [שם] בפיך זו צדקה וקבעו להם חכמים זמן לתשלומין שלש רגלים ולצדקה אמרי דמחייב לתת אותה לאלתר ודיני נדרים אלו מפורשים בסדר קדשים נדרי איסר הם מפורשים במסכתא זו ונפקי מדכתיב (במדבר ל) כי ידור נדר לה' וגו' והם בג' דרכים עיקר הנדר וכנוי הנדר ויד הנדר עיקר הנדר הוא שיאמר ככר זה עלי קרבן או כקרבן שתולה אסורו בדבר הנדור כדתנן לקמן [דף יג.] קרבן שאוכל לך כקרבן שאוכל לך אסור כנוי הוא הקורא לדבר בשם שאינו עיקר אלא טפל מלשון המכנה שם לחברו הכא נמי שקורא לקרבן קונם או קונח או קונס ומשום שהן לשונות הגוים שהיו באותו זמן האומר ככר זה עלי קונם או כקונם הוי כאילו אמר קרבן אפילו למלקות ולקרבן כדאי' ריש מס' נזיר [דף ב.]. פתח בכנוין דעיקר קרבן וכן כנויי חרמים הם חרמי הקדש שאמר דבר זה חרך אם לענין איסור שאמר דבר זה אסור עלי כחרך או כדתנן לקמן [דף מז:] הריני עליך חרם הנידר אסור הרי את עלי חרם המדיר אסור שאם אמר חרך מהני. ובכנוי שבועה שבותה שקוקה שאמר שבותה שאוכל או שלא אוכל ומהני כאילו אמר שבועה שאוכל והעלו המפרשים ז"ל דבלא הזכרת השם כלל מיירי דאילו כשאמר שבועה בשם שלא אוכל מאי איריא משום כינוי תיפוק ליה משום הזכרת השם דהויא שבועה כדאמרינן התם [לקמן דף כב:] מארי כולה לא אכילנא (א) באלהא דישראל לא מגלינא (ע"ז דף כח.) והיינו דוקא לענין איסור אבל לענין מלקות בעי הזכרת שם דבכל אזהרות של תורה כתיב בהו שם לא תשא את שם (שמות כ) לא תשבעו בשמי (ויקרא י״ט:י״ב) וכן בשבועת העדות ושבועת הפקדון בעי' הזכרת שם או כנויו או שיאמר בשבותה האמורה בתורה שידועה שהיא בשם וטעמא דילפינן (שבועות דף לה:) אלה אלה מסוטה דמפורש בה יתן ה' [אותך] לאלה (במדבר ה) ושבועת הפקדון יליף [שם] תחטא תחטא משבועת העדות וכן בנזירות (נזיר דף ב.) אם אמר הריני נזיח או פזיח הוי כאילו אמר הריני נזיר שהואעיקר נזירות. ויד הנדר הוא שלא יזכיר לשון איסור ולא לשון קרבן ולא לשון קונם ושאר כנויין והיינו סיפא האומר לחברו מודרני ממך שאני אוכל לך והוי כאלו אמר הריני מודר ממך שיהא עלי כקרבן מה שאני אוכל משלך שני כמו שאני לי ולך שבמסכתא זו כמו משלי משלך דהאי תנא ירושלמי הוא דקליל בלישניה ונקראו ידות מפני שאינו שלם אלא יש בו מקצת הענין והוא מלשון ידות הכלים שהוא מקצת הכלי והאומר הריני נדור (נדור) מככר זה הוי יד או ככר זה עלי איסר או איסור ולא גרסינן שאיני ולומר מודרני ממך שאין אני אוכל משלך דבכה"ג לאו איסור הוא דנדרים מיתסר חפצא עליה הוא כלומר שיאסור שום דבר לעצמו וזה לא הזכיר שום דבר שאסרנו עליו אלא שאוסר עצמו שלא יאכל משלו שהוא איסור גברא ולא איסור חפצא:

וחרמים כחרמים וכו'. משום דנדר ושבועה גבי הדדי כתיבן (שם) [כל נדר וכל שבועת איסר א"נ כי ידור נדר לה' או השבע שבועה] תני להו לשבועות נמי הכא [מה שאין כן בריש מסכת נזיר] ואיידי תנא נמי לאינך כולהו. ונדרים דמתסר חפצא עליה דאומר קונם ככר זה עלי שעושה הככר עליו הקדש [ואף ע"ג דכתיב כי ידור דמשמע ליה דר"ל אגברא מ"מ כתיב כי ידור נדר דר"ל דמתפיס בנדור. תוספות] וגבי חרמים נמי אסר חפצא עליה [דגלי קרא (ויקרא כ"ז) ואשר יחרם מכל אשר לו משמע דהחפץ יהיה חרם. תוספות] תני להו גבי הדדי לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מחפצא [ואע"ג דגבי שבועה כתיב (במדבר ל׳:ג׳) או השבע שבועה [לאסור איסר על נפשו דמשמע דאסר חפצא עליה]. מ"מ גלי קרא(ויקרא י"ט) לא תשבעו דמזהר אגברא. תוספות]:

וידבר אלהים אל משה. דִּבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּט, עַל שֶׁהִקְשָׁה לְדַבֵּר וְלוֹמַר "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה":

ויאמר אליו אני ה'. נֶאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר טוֹב לַמִּתְהַלְּכִים לְפָנַי, וְלֹא לְחִנָּם שְׁלַחְתִּיךָ כִּי אִם לְקַיֵּם דְּבָרִי שֶׁדִּבַּרְתִּי לָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים. וּבַלָּשׁוֹן הַזֶּה מָצִינוּ שֶׁהוּא נִדְרָשׁ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת אֲנִי ה' נֶאֱמָן לְהִפָּרַע – כְּשֶׁהוּא אָמוּר אֵצֶל עֹנֶשׁ – כְּגוֹן "וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא י״ט:י״ב), וּכְשֶׁהוּא אוֹמֵר אֵצֶל קִיּוּם מִצְווֹת – כְּגוֹן "וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם אֲנִי ה'" (שם כ"ב) – נֶאֱמָן לִתֵּן שָׂכָר: