פרשנות מצטטת על ויקרא יט:כד

מציינין. מגזרת ציון והוא כמו סימן ואמר כי כרם רבעי עושין לו תלוליות מן האדמה כדי שידעו בני אדם שהוא כרם רבעי ולא יאכלו ממנו כלל לפי שהוא קדש כמו שאמר השם יתברך ובשנה הרביעית יהיה כל פריו וגו' (ויקרא י״ט:כ״ד) ודינו שיאכלוהו בעליו בירושלים כמו מעשר שני כמו שנתבאר:

לנטיעה. דכתיב (ויקרא י"ט) שלש שנים ערלים. וכתיב (שם) ובשנה הרביעית. ויליף שנה שנה מתשרי. גמ'. ומ"ש הר"ב אם נטע אילן מ"ה יום. שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה. וכתב הרמב"ם בפ"ט מה' נטע רבעי. הנוטע אילן מאכל בט"ו באב כו'. שנמצא עוד ט"ו יום מאב. וכ"ט יום של אלול הרי מ"ד יום. מלבד יום הנטיעה. ומ"ש דשלשים יום בשנה חשובים שנה. יליף בגמרא מדכתיב (בראשית ח') בראשון באחד לחדש. מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש. וקא קרו ליה חדש [דכתיב באחד לחדש]. ש"מ יום א"בחדש חשיב ליה חדש. ומדיום א' בחדש חשיב ליה חדש שלשים יום בשנה חשובין שנה. דחדש נמנה בימים דכתיב (במדבר י"א) חדש ימים. ואחד ממנויו חשיב חדש. הכי נמי שנה שנמנה בחדשים. דכתיב (שמות י"ב) לחדשי השנה. הכי נמי אחד ממנויה חשיב שנה. ומ"ש הר"ב ולאחר שנה שלישית כו' עדיין הם אסורים משום ערלה כו'. ואי קשיא הא גמרי להו שלש שנים דערלים. מפיק ליה בגמרא מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית. פעמים שברביעית. ועדיין אסורה משום ערלה. ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. ומה שכתב עד ט"ו בשבט. אתיא כב"ה:

מדין תורה, כפי שחכמים הבינו אותו, יש להעלות את פֵרות השנה הרביעית, היא שנת כרם רבעי, לירושלים. כפי שהערנו במבוא החלטה זו הייתה במחלוקת כיתתית. מדין תורה ניתן לפדות מעשר שני ולהביא את המעות לירושלים. אשר למעשר שני נאמר רק "ובשנה הרביעת יהיה כל פריו קדש הלולים לה' " (ויקרא יט כד). חכמים הבינו פסוק זה כמלמד שמותר לפדות את הפֵרות (לחלל אותם). על כך הרחבנו במבוא. החידוש של המשנה הוא תקנת חכמים שתופיע במפורש בהמשך, שתושבי המקומות הסמוכים לירושלים חייבים להעלות לירושלים פֵרות טריים, ואפשרות הפדיון נועדה לתושבי המקומות המרוחקים בלבד. התקנה עצמה תובא בהמשך, אך כדרכה של המשנה אין היא מציגה את התקנה ואת תנאיה במפורש אלא מתחילה בדיני המשנֶה והפרטים ואת התקנה צריך הלומד להסיק מתוך הפרטים.