פרשנות מצטטת על ויקרא יט:כז

בתגלחת. (ויקרא יט, כז) לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית פאת זקנך:

נחזור למשנתנו. לאור המידע חייב אחד מן הנזירים להביא קרבנות טומאה, לחזור ולהתחייב לנזירות בסיסית, ולאחר מכן לסיים את התחייבותו בקרבן טהרה. דא עקא, אין הם יודעים מי מביניהם חייב בכך. התנא קמא מציע פתרון לדילמה, והפתרון מורכב משני שלבים. בשלב הראשון: מביאין קורבן טומאה וקורבן טהרה – יחד הם מביאים שני קרבנות. בחלק מכתבי היד נוסף גם "מגלחין ו"מביאין קרבן.⁶כך ב־מ, ר, א, דו. ב־מדלנ נוסחה דומה. תגלחת מהווה חלק מהותי של טקס ההיטהרות (פ"ו מ"ו) או טקס סיום הנזירות (פ"ו מ"ז). שם הם מכונים "תגלחת הטהרה/הטומאה", אך ניתן לכנותם גם קרבן הטהרה/הטומאה (פ"א מ"ב; פ"ג מ"ה). לא ייפלא שכתבי היד הוסיפו והשמיטו את התגלחת המהווה חלק מהותי מהפתרון המוצע (גם בתהליך הטיפול בנזיר שנטמא, וגם בטיפול בנזיר שסיים את ימי נזירותו בטהרה). כל אחד מן הנזירים מכריז על הקרבן את מהותו הטקסית־הדתית. בתוספתא בכ"י וינה נוסף לשלב ראשון זה גם "סופרין שלושים יום ומביאין קרבן..." (ליברמן עמ' 143 שורה 31), ודומה שמעין זה ידוע גם לירושלמי כשהוא מעיר "הדא בעומד בסוף שלשים, אבל בעומד בתוך שלשים ממתינין לו עד שלושים בשהיה זה נזיר שלשים וזה נזיר שלשים. אבל אם היה זה נזיר שלשים וזה נזיר מאה ממתינין לו עד מאה" (נז ע"א). כלומר, על מנת לבצע את חילופי הקרבנות, יש לסיים את תקופת הנזירות של שני הנזירים ואזי לפתוח במהלך המורכב שהמשנה מציעה. והספירה איננה נזירות נוספת אלא השלמה עד למינימום לדעת התוספתא והרחבתה בהסבר של הירושלמי. הסבר זה יבהיר מדוע לא מופיעות המילים במשנה, אך ניתן להניח אותן בפשט המשנה.⁷וראו הערתו של ליברמן בעניין, עמ' 560. מאידך גיסא, התוספתא אינה מזכירה תגלחת כלל, ובצדק מעיר ליברמן שניתן לטעון שתגלחת החובה אסורה לטהור (תוספתא פ"ו ה"א). הבבלי (נז ע"ב) תולה את דעת האוסרים בדרשה לפסוק "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא י"ט, כז).⁸ליברמן לתוספתא פ"ה ה"ג, בביאור הארוך עמ' 560 לשורה 31, וכן לפ"ו ה"א, הביאור הארוך עמ' 563 לשורה 7. כלומר, היעדר התגלחת אינה רק שאלה ספרותית ומחדל אלא עניין הלכתי בפני עצמו.⁹שאלה זו מעורר הבבלי כשאלה מרכזית בדיונו, ומשם ממשיכה כל הסוגיה לעסוק בהלכות גילוח, הקפת ראש, תער וכו'. בבלי נז ע"א - נט ע"א.

קודם שנעסוק במשנת הספקות מצינו בתוספתא ובספרי לבמדבר דיון הקושר בין נזיר ומצורע ודאי, כלומר בבחינת שלב קודם לדיון במשנה,²⁵לתופעה דומה במשנה נזיר ראו גם דיוננו בפ"ב מ"ה; מ"ו; פ"ג מ"ה. ואף שלב זה מנוסח כדיון בית מדרשי: "שאלו²⁶בספרי: שאלו רבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר. את רבי שמעון בן יוחי:²⁷"בן יוחי" חסר בכ"י ערפורט, צוקרמאנדל עמ' 290. הרי שהיה נזיר ומצורע, מהו שיגלח תגלחת אחת ותעלה לו לנזרו ולצרעתו? אמר להן: אין²⁸כ"י ערפורט, צוקרמאנדל עמ' 290: אינו. מגלח. אמרו לו: למה? אמר להם: אילו זה מגלח להעביר שער וזה מגלח להעביר שער, יפה אתם אומרים, אלא נזיר מגלח להעביר שער, ומצורע מגלח לגדל שער. אמרו לו: אף אנו אומרין: לא תעלה לו בימי גמרו, תעלה לו בימי ספרו.²⁹כעין זה בספרי במדבר. בכ"י ערפורט, צוקרמאנדל עמ' 290 חילוף: "אם כן לא עולה בימי ספרו אלא עולה בימי גמרו". אך בהמשך חוזר כ"י ערפורט לנוסח של וינה: "תקון הדבר, לא עולה בימי גמרו עולה בימי ספרו", ומן הסתם אין זו אלא טעות סופר. בירושלמי: "לא תעלה לו ימי גומרו לא תעלה לו ימי ספירו" (פ"ב ה"י, נב ע"ב). אמר להם: אילו זה מגלח לאחר ביאת מים וזה לאחר ביאת מים, יפה אתם אומרים, אלא נזיר מגלח לאחר ביאת מים ומצורע מגלח לפני ביאת מים. אמרו לו: אף אנו אומרים: לא תעלה לו בטהור תעלה לו בטמא.³⁰בספרי ובירושלמי סדר הפריטים שונה: תגלחת, דמים, ביאת מים. שכן טהרה תלויה בהזאת דם הקרבן (משנה פ"ד מ"ט-מ"י), והוויכוח אינו על טבילה אלא על סדר התגלחת והקרבנות, וראו הערתו של ליברמן לאתר. להערכתנו הדיון התנאי אינו מחויב לסדר הרשמי אלא לשאלה האם פרטי הטקס של נזיר ומצורע משקפים אותה מגמה וניתן להפכם לעניין אחד. בשאלה זו רבי שמעון בן יוחי חולק על חכמים ונדחה. אמר להן: אילו זה מגלח לאחר דמים וזה מגלח לאחר דמים, יפה אתה אומרים, אלא נזיר מגלח לאחר דמים ומצורע מגלח לפני דמים. אמרו לו: תקון הדבר! לא תעלה לו בימי גמרו תעלה לו בימי ספרו! לא תעלה לו בטהור תעלה לו בטמא! נזיר שנצטרע ומצורע שנזר מגלח תגלחת אחת על שתיהן" (תוספתא פ"ה ה"ב; ספרי במדבר פיסקא לח, מהד' הורוויץ עמ' 41).³¹ראו גם ירושלמי פ"ב ה"י, נב ע"ב. הדיון מתנהל בשתי רמות; תחילה שאלה וויכוח, ולאחר מכן הכרעה תחת הכותרת "תקון הדבר".³²כך רק בהקשר זה בכל המסורת. הצירוף "תקון/תקנה" ו"דבר" אינו מופיע בספרות התנאית, אך בספרות האמוראית מצינו: "בשעה שהיה אדם אומר דבר מתוקן [תיקון] לפני רבי טרפון" בניגוד "לדבר של בטלה" (בראשית רבה פרשה צא לח, מהד' תיאודור־אלבק עמ' 1133). במקבילות "דבר תקיף" (אבות דרבי נתן נו"ב מ, מהד' שכטר עמ' 112), "דבר הגון" (שכל טוב לבראשית, עמ' 277) או "אין דרך חבר להיות מוציא מביתו דבר שאינו מתוקן" (ירושלמי דמאי פ"ג ה"ה, כג ע"ד; בבלי עירובין לב ע"א ומקבילות), כלומר מבורר ובטוח וסגור מבחינה הלכתית. בכל אחת מהן מופיעים שלושה סעיפים, ודומה שעיקר הוויכוח נוגע לסעיפי הטקס השונים, ובאיזו מידה השוני מפריד בין שני ההליכים. המסקנה ההלכתית מנוגדת לעמדתו המפרידה של רבי שמעון בן יוחי לטובת טקס משותף המכיל אותם סעיפים, אם כי במגמות שונות. ואכן, ליברמן בפירושו מניח שהשאלה נובעת מן החשש ההלכתי לגלח פעמיים בניגוד לאיסור המפורש בתורה (ויקרא י"ט, כז). מעבר לפן הטכני מסתתר אולי ויכוח עקרוני: האם אפשר לאחד שני מעמדות ציבוריים, וזאת כדי לחסוך לנזיר המצורע את הטירדה וההוצאות הכספיות הכרוכות בעלייה לרגל למקדש.

ופאת זקנם לא יגלחו. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִשְֹרָאֵל לֹא תַשְׁחִית, יָכוֹל לִקְּטוֹ בְּמַלְקֵט וּרְהִיטְנִי יְהֵא חַיָּב, לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא יְגַלֵּחוּ. שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא עַל דָּבָר הַקָּרוּי גִּלּוּחַ וְיֵשׁ בּוֹ הַשְׁחָתָה, וְזֶהוּ תַעַר (שם):