פרשנות מצטטת על ויקרא יט:כט

שוב כתב הרמב"ן אחר שהביא הברייתא דסיפרי והיא אל תחלל את בתך להזנותה זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות. וז"ל ומפני שכתבתי הברייתא הזו אני צריך וכו' למר כדאית ליה וכו' עכ"ל. ואני בעניי עניות דתורה לא זכיתי לירד לעומק דעת הרמב"ן מה שהביא הא דפריך בסנהדרין גבי ובת כהן כי תחל לזנות יכול פנויה והא לזנות כתיב ותירצו כר"א וכו', מאי בעי בזה דהרי אין משקלא וטריא זו הוכחה דאין הלכה כר"א, וה"ל להביא ראיה הגמרא דיבמות דשם פסק דלא כר"א עיין שם (דף ס'.). ואי מייתי ראיה מדפריך סתמא דגמ' בפשיטות והא לזנות כתיב ש"מ דסתמא דגמ' תפיס לשיטתיה דלא כר"א, א"כ מהכא נפשוט נמי דאין הלכה כחכמים, דהרי גם לחכמים דפסקינן כוותייהו נמי לא פריך מידי, דלעולם בפנויה ולזנות דכתב רחמנא היינו דאינה חייבת עד שתזנה עם עכו"ם ועבד או חייבי כריתות, דהרי חכמים סבירא להו דאם בא עכו"ם ועבד או אחד מחייבי כריתות או מיתת ב"ד על הפנויה דעשאה זונה, וכמו שפירש הרמב"ן עצמו הברייתא דזה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות שמסרה למי שאין קידושין תופסין בה. וביותר קשה על התרצן דאמאי מוקי הברייתא כר"א שהוא שלא אליבא דהלכתא ה"ל לאוקמי כחכמים דס"ל דנעשית זונה אם באו עליה מחייבי כריתות ומיתות ב"ד או עכו"ם ועבד, ואפי' על הפנויה, ולולא שפירש הוא ז"ל ר"ל הרמב"ן הלאו דלא תחלל בתך להזנותה במוסר בתו פנויה למי שאין לו בה אישות, ר"ל עכו"ם ועבד וחייבי כריתות וכו'. הייתי מבאר דהכי מקשה דס"ל להרמב"ן דהא דאמרו חכמים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות כלומר מאותן שאין להם בה קידושין היינו זונה דכתיב גבי כהונה וזונה דאתנן. ועיין במהר"ר אליה מזרחי בפ' קדושים הביאו בעל מגילת אסתר, דילפינן בג"ש דתועבה תועבה מעריות כדאיתא בתמורה פ' כל האיסורים וכמו שפירשו תוספות ביבמות (דף מ"ד:) בד"ה ה"נ כיון דבא עליה עשאה זונה. אבל סתם זונה האמורה בכל מקום גם חכמים מודים לר' אליעזר דאמר זונה כשמה, ופירש"י ביבמות (דף ס"א) לשון טועה שטועה מתחת בעלה לאחרים דלר"א אין זונה אלא א"א עכ"ל. והיינו דפריך הש"ס והא לזנות כתיב. וכיון דהאי לזנות לאו באיסורי כהונה איירי ולא באתנן זונה איירי ע"כ דזונה כשמה משמע דשאני התם דגלי רחמנא בג"ש דתועבה תועבה. אבל בכל מקום דכתיב לשון זנות סתמא זונה כשמה משמע. וע"ז משני דאתיא כר"א דס"ל פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה, ולדידיה צריך ע"כ לומר דכל זונה האמורה בתורה אפי' סתם אף פנויה במשמע, דאל"כ מנליה דגבי כהונה נעשית זונה אפי' בפנוי הבא על הפנויה דהרי באיסורי כהונה ובאתנן ליכא שום לימוד שיהיה משמע דנעשית זונה אפי' בפנוי הבא על הפנויה ודוק: אבל לחכמים י"ל דתפיס הש"ס לפשוט דמודים חכמים לר"א דזונה האמורה בתורה סתם היא כשמה וכמו שפירש"י כנ"ל, ושאני גבי כהונה ואתנן דגלי רחמנא בג"ש דתועבה תועבה כנ"ל. אמנם מדפירש אל תחלל את בתך להזנותה דדריש בסיפרי זה המוסר בתו פנויה שלא לשם אישות שמסר למי שאין קידושין תופסין בה חזינן דמפרש אף לשון זנות האמור בתורה סתם דאפילו פנויה הנבעלת ממי שאין לו בה קידושין קשה, ודוק היטב: והרבה יגעתי ולא מצאתי ישוב לדברי הרמב"ן בזה, לבד זה מצאתי, שראיתי בפרשת קדושים שהקשה הרמב"ן כדבריו אלה על פירש"י שפירש אל תחלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה שלא לשם קידושין. וכתב שם הרב מוהר"ר יצחק אבוהב בפירושו להרמב"ן וז"ל. ויש לתרץ שרש"י דקדק לשון הכתוב שלא אמר לאו בזנות אלא בחילול שכן אמר הכתוב אל תחלל את בתך להזנותה שאם תחללה משם ימשך שתבא לידי זנות וא"כ הלאו הנאמר הוא על החלול ואיזה הוא החלול שמוסר בתו פנויה לפנוי שאחר מכאן ימשך יתננה לאחד מפסולי ביאה שהוא זנות האמור בתורה, וכיון שאין הכתוב הזה מזהיר בזנות ממש אלא בחלול הקודם לזנות לזה פירש מזנים הם הפירות, וזו היא כוונת לשון האמור בתורת כהנים במוסר בתו פנויה שלא לשם אישות. וא"כ מה שהוקשה לו לר"מ מבת כהן כי תחל לזנות אינו ממה שהוקשה שר"ל שכבר התחילה לזנות מה שנקרא זנות ממש שזהו נבעלת לפסול לה, אבל בכאן שאמר אל תחלל ר"ל כשתמסרנה לפנוי כי משם ימשך זנות ממש שתמסרנה למי שאין קידושין תופסין בה עכ"ל. והנני תמיה על הרב הזה שכתב וא"כ מה שהוקשה לו לרמב"ן מבת כהן כי תחל לזנות אינו ממה שהוקשה שר"ל שכבר התחילה לזנות מה שנקרא זנות ממש, מנליה זה הלא הברייתא הזאת ס"ל דלשון כי תחל הוא לשון חלול ולא לשון תחלה, דהרי בברייתא הזאת מפורש דאפי' נשואה בת כהן בשריפה וגם כשניסת לכותי חלל נתין וממזר בשריפה ומאן דדריש תחל לשון תחילה ס"ל דארוסה יוצאת לשריפה ולא נשואה או שניסת לכשרים הוא דיוצאת לשריפה ולא כשניסת לפסולין, והרי אברייתא הזאת פריך הש"ס והא לזנות כתיב אע"ג דברייתא הזאת ס"ל דלשון תחל הוא לשון חלול ולא לשון תחילה ודוק: והיה עולה על לבי דהרמב"ן שהקשה מהא דפריך הש"ס והא לזנות כתיב, בא לשלול פירוש מוהר"ר יצחק אבוהב, ר"ל דאף אם המקשן לא אסיק אדעתיה בפירוש לזנות אלא זנות דאשת איש אכתי מאי פריך אי ס"ד דיש לפרש גבי אל תחלל את בתך להזנותה שמוסר בתו פנויה לפנוי ולהזנותה פירוש שמשם ימשך שתבא לידי זנות מה שנקרא זנות ממש, א"כ גם כאן גבי בת כהן יש לפרש כי תחל במוסרת עצמה כשהיא פנויה ולזנות הפירוש שמשם ימשך כשתרגיל את עצמה כן שתזנה ג"כ תחת בעלה ודוק: @11 אמנם כ"ז אין שוה לי. ותו אכתי לא פלטינן אמאי לא מוקי התרצן הברייתא כחכמים אליבא דהלכתא דאי לאו הג"ש דאביה אביה הייתי אומר דבת כהן פנויה כי תחל לזנות עם מי שאין קידושין תופסין בה כנ"ל, ולא אחשוב שס"ל להרמב"ן דלשון פנויה אינו אלא שפנויה מכל איסור לאו וכרת על הבועל, דאין פנויה אלא מזיקת הבעל. וכן הוא עצמו פירש הא דנאמר בברייתא דספרי במוסר בתו פנויה שלא לשם אישות היינו שמוסר למי שאין קידושין תופסין בה, הרי דקרי פנויה אע"ג דהיא על מי שנמסרת לו באיסור לאו וכרת. וכן משמע מלשון התוספות ביבמות (דף ס"א:) בד"ה פנוי הבא על הפנויה, וז"ל לאו דוקא נקט פנוי דכ"ש נשוי שמזנה על אשתו דחשובה זונה עכ"ל, הרי משמע דקרי פנוי למי שאינו נשוי ודוק: סוף דבר דברי הרמב"ן אלה נפלאים ממני ונשגבו לא אוכל: אמנם הנראה מהא דפריך הש"ס והא לזנות כתיב, ומדלא תירץ התרצן דהברייתא אתיא כחכמים דס"ל לסתמא דתלמודא דאע"ג דהלכה כחכמים דזונה היא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות דהיינו שנבעלה ממי שאין קידושין תופסין בה כגון נכרי ועבד או מחייבי כריתות ומיתות ב"ד לשיטת התוספות והרמב"ן, או מחייבי לאוין ועשה השוה בכל לשיטת רבינו, היינו בזונה האמורה באיסורי כהונה וזונה דאתנן משום דגלי רחמנא בג"ש דתועבה תועבה לשיטת התוספות ביבמות (דף מ"ד) הנ"ל, או שלמדו כן מפי השמועה מפי משה בפירוש זונה זו, כמו שכתב רבינו בפי"ז מהלכות איסורי ביאה ע"ש. אבל סתם זנות הנזכר בכל מקום ס"ל להש"ס דהוא באשת איש כמשמעות זונה שטועה מתחת בעלה וכמאמר ר' אליעזר ביבמות (דף ס"א) זונה כשמה וכפירש"י שם, ומלשון ר' אליעזר דקאמר זונה כשמה משמע דסתם זונה היא אשת איש וכמו שכתב רש"י כמה פעמים דסתם זונה אינה אלא כשתחת בעלה, ועיין ביבמות (דף נ"ו) רש"י ד"ה בעלה לוקה עליה משום זונה. ודוק היטב: ולכך פריך הש"ס בפשיטות היכי קאמר יכול בפנויה והא לזנות כתיב וסתם זונה היא באשת איש. ולפ"ז ניחא הא דלא משני התרצן דברייתא דיכול בפנויה אתיא כחכמים, משום דס"ל להש"ס דאע"ג דהחכמים מפרשים זונה דכהונה בגיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות מודים חכמים דסתם זנות הוא באשת איש ושאני זונה דכהונה ודאתנן דגלי קרא בג"ש דתועבה תועבה לשיטת התוס' ולהרמב"ם שלמדו כן בפירוש מקובל מפי משה כמ"ש בפי"ז מהל' איסורי ביאה, ועיין במה שאכתוב לקמן דלשיטת הרמב"ם ניחא טפי, דלשיטת התוס' עדיין קשה כי היכי דילפינן זונה דאתנן ודכהונה במה מצינו כמו שפירש"י בתמורה (דף כ"ט) אמאי לא נילף במה מצינו כל לשון זנות סתם, אמנם לשיטת הרמב"ם ניחא כמו שאכתוב ואברר לקמן. ולכך מוקי הברייתא דיכול בפנויה כר"א משום דע"כ לר"א כל זונה האמורה בכל מקום אפי' בפנוי הבא על הפנויה במשמע דאל"כ מנליה דזונה דכהונה ודאתנן בפנוי הבא על הפנויה כמי שכתבנו לעיל ודוק: ולפ"ז לק"מ על הרמב"ם דמפרש אל תתלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה שלא לשם אישות אע"פ ששניהם כשרים מהא דהקשה הרמב"ן דהא אין הלכה כר"א שאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה, דהא דאין הלכה כר' אליעזר היינו בסתם זונה או בזונה דכהונה ואתנן דגלי קרא, או בפירוש מקובל מפי משה, אבל באל תחלל את בתך להזנותה אין זה סתם זונה דגלי קרא בטעם המצוה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה דאיירי אפי' במוסר בתו פנויה לכשר שלא לשם אישות כמו שהאריך רבינו הרמב"ם במצות ל"ת שנ"ה ובפ"ב מהל' נערה בתולה הנ"ל, דהרי לפי הטעם דנמצא אב נושא את בתו ואח את אחותו יש לאסור למסור לשם זנות אף אם שניהם כשרים ודוק: ובספר מגילת אסתר כתב וז"ל. נ"ל דאתיא ככ"ע (ר"ל הברייתא דסיפרי הנ"ל), משום דזה שאמרו חכמים כי אין הלכה כר"א בפנוי הבא על הפנויה שעשאה זונה בהיותם כשרים היינו לפסלה לכהונה, אבל לענין אחר זונה נקראת, ומה שתמהו שם בגמ' כשאמרו יכול בפנוי הבא על הפנויה והא לזנות כתיב אין פירושו שלשון זנות לא יפול לעולם כי אם באסורים רק כוונתם שלשון זה של לזנות בבת כהן ע"כ הוא באסורים דוקא וכו' עכ"ל. ולא ידעתי מנליה דלזנות דבת כהן מתפרש בזונה האסורה לכהן דבאסורים דוקא ולא כשאר לשון זנות דמשמע אף בפנוי הבא על הפנויה ושניהם כשרים לפי שיטתו, דקא פריך הש"ס בפשיטות והא לזנות כתיב דבשלמא זונה האמורה לכהנים או דאתנן ידעינן דבאיסורים דוקא מג"ש דתועבה תועבה, או מפי השמועה כשיטת הרמב"ם, אבל לשון לזנות דבת כהן מנליה דבאסורים דוקא, ואי ס"ל דילפינן מזונה האסורה לכהנים א"כ גם להזנותה דאל תחלל את בתך נמי נילף מזונה האסורה לכהן, ואי מפרש דבת כהן כי תחל לזנות ר"ל בת כהן כי תתחלל לכהונה ע"י זנות א"כ ה"ל נמי לפרש ג"כ אל תחלל את בתך להזנותה נמי אל תחלל את בתך לכהונה להזנותה ע"י זנות. ויש ליישב בדוחק דמשמע ליה דע"כ אל תחלל את בתך להזנותה לאו בחילול לכהונה איירי ע"י זנות מכח טעמא דקרא דמפורש משום ומלאה הארן זמה כנ"ל, משא"כ סתם חילול משמע לכהונה ודוק: אמנם אכתי לא מיתרצא לשיטתו אמאי לא מתרץ הש"ס ומוקי הברייתא כחכמים כמו שהקשיתי לעיל, דהא בגמ' שלפנינו הכי איתא יכול בפנויה ולא כמו שהביא בעל מגילת אסתר בלשונו יכול בפנוי הבא על הפנויה, וכן הרמב"ן העתיק יכול בפנויה, ובודאי ע"פ טעות כתב בעל מג"א הלשון דיכול פנוי הבא על הפנויה ודוק: עוד אחת צריך אני לבאר דלא תקשה לשיטת הרמב"ם דמפרש דאל תחלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה לפנוי ואפי' שניהם כשרים מכח הטעם דומלאה הארץ זמה כנ"ל, מהא דאיתא בסנהדרין (דף ע"ז) דתניא אל תחלל את בתך יכול בכהן שמשיא בתו ללוי ולישראל הכתוב מדבר ת"ל להזנותה בחילולין שבזנות הכתוב מדבר במוסר את בתו שלא לשם אישות, ואי כשיטת רבינו הרמב"ם דמטעם המצוה ידעינן דאל תחלל במוסר בתו פנויה שלא לשם אישות אפי' שניהם כשרים כנ"ל א"כ להזנותה דכתב רחמנא למה לי הא מכח הטעם דומלאה הארץ זמה ידעינן דבחילול שבזנות הכתוב מדבר דאל"כ היאך נמשך הטעם ומלאה הארץ זמה. דיש לפרש דאי לאו דכתב רחמנא להזנותה הייתי אומר דבכהן שמשיא בתו ללוי וישראל הכתוב מדבר והייתי אומר דולא תזנה הארץ היא אזהרה שניה להזהיר שלא תעשו להזנות את הארץ, ר"ל שלא ימסור בתו הפנויה לפנוי שלא לשם אישות אפי' לכשרים כדי שלא תמלא הארץ זנות וזמה שנמצא אב נושא את בתו ואחיו את אחותו, משא"כ השתא דכתב רחמנא להזנותה מסתברא לאוקמי לאו דאל תחלל את בתך במוסר בתו הפנויה שלא לשם אישות אפי' שניהם כשרים כמו שמורה ע"ז הטעם דומלאה הארץ זמה כנ"ל, ולא תזנה הארץ אינו לאו בפ"ע אלא טעם שהארץ מזנה פירותיה כדדריש בספרי, דהשתא אין סברא לומר דלאו דאל תחלל אתי לשלא ימסור בתו למי שאין קידושין תופסין בה כמו שפירש הרמב"ן, ולא תזנה לאו שני לפנוי ופנויה שלא לשם אישות אפי' שניהם כשרים כאשר מורה הטעם דומלאה הארץ זמה, דלמה נאמר דמזהיר הכתוב את האב שלא ימסור בתו למי שאין קידושין תופסין בה, ואינו מזהיר שלא ימסור את בתו פנויה שלא לשם אישות אפי' שניהם כשרים כיון שהוא המביא למלאות הארץ זמה ותו לא מידי, ודוק היטב:

לא יבא פצוע דכא וגו' עד כי תצא מחנה על אויביך, ועתה יבאר הבלתי ראויים ליקח אשה מבנות ישראל כי קהל ה' יקראו האנשים נשואי אשה כמו שבא בקבלתם ז"ל (שם ע"ז) בפ"ח דיבמות, וזכר ראשונה מהבלתי ראויים לישא אשה החולים באברי ההולדה באופן שלא יכלו להוליד והם פצוע דכה וכרות שפכה, כי אחרי שאינן ראויי' להוליד יהיו הנשואין בהם לבטלה. וגם יהיה זה ממה שיסבב שהאשה תזנה עם אדם אחר, והמצוה הזאת כבר באה בפר' קדושים אל תחלל את בתך להזנותה וגו', והמין הב' של זכרים הבלתי ראויים לישא אשה הוא הממזר ועליו אמר לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי וגו', ר"ל שכמו שהאיש שאינו ראוי להוליד לא ייטב בעיני ה' שישא ישראלית. ככה האיש שאין תולדתו ישרה והוא האיש הממזר הנולד מאשה בלא קדושין אין ראוי שיבא בקהל ה' לישא אשה ישראלית מזרע קדש, לפי שהנולד מהם יתדמ' לטבע הזר הנפסד. ויהיו בעם ה' אנשים רעים וחטאים אבל ראוי שיבאו כלם מהשתלשלות ישר מזרע אנשים מבני ישראל נולדים בכתובה וקדושין, ויהיה תועלת עוד בזה שיזהר האדם מלהוליד בן ממזר לדעתו שלא ישא מבנות ישראל, והמין הג' מבלתי ראויים לבא בקהל ה' ולישא אשה ישראלית הוא העמוני והמואבי גם אחרי שנתגיירו ונתן הסבה בזה על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וגו' ואשר שכר עליך את בלעם וכבר חשב הרמב"ן שאמרו ע"ד אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים יחזור אל העמונים בלבד, כי הנה המואבים קדמו אותם בלחם ובמים, והנה הביאו לזה אמרו בסדר אלה הדברים אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי רק אעברה ברגלי, כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער עד אשר אעבור וגו', ומאד תמהתי על הרב שהרי הכתו' אומר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו אתכם וגו' ואמר זה בלשון רבים לכלול עמון ומואב, ואשר שכר עליך אמר בלשון יחיד לפי שזה נתיחד למואב וכן אמר בספר נחמיה (סי' יג) ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב אשר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' עד עולם כי לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואיך יאמר שמואב קדם אותם בלחם ובמים, ועוד שאם היה כדבריו שאדום ומואב קדמום בלחם ובמים, היה לו לומר לא תתעב אדומי על דבר אשר קדמו אתכם בלחם ובמים מוסף על האחוה, גם היה לו להקל על המואבים כיון שכבר קדמו, ולהשוו' דינם עם דין אדום לא עם עמון שלא קדם, ויש מי שפי' שמה שמכרו להם בני עשו והמואבים לחם ומים כאשר עברו בארצם לא תקרא קדימה בשום פני', כי כאשר בלחמו יקדם נודד בשעת דוחקו כאשר עשה (פ' לך לך) מלכי צדק מלך שלם לאברהם ולחיילותיו שהוציא לחם ויין כאשר ידע כי עיפים הם, ההיא תקרא קדימת באמת, וכן היה ראוי להם שיעשו לישראל, ובלבד שיהיה מיד בדרך בצאתם ממצרים כי אז היה להם עת הצורך, כי לא היו יודעים שהקב"ה ימטיר להם מן ושיוציא להם מים מצור החלמיש, וזה ממה שדקדק מאד באמרו על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואמנם מה שהשבירום בני עשו והמואבים אחרי כן, זה אינו כלום כי לבד ממכריו ההוא יקרא איחור לא קדימה שהרי היה זה בשנת המ' כשלא הוצרכו להם, הנה אם כן בהעדר הקדימה בלחם ובמים בזמן הראוי שותפין עמון ומואב, והיה ענינם קרוב אל ענין עמלק, כי מניעת המזון לעת הצורך כאילו הוא ממית בידים, אבל הדעת הזה עם כל שאר הדברים הנז' בעיני מיוסדים הם על קו תהו ואבני בהו, באמרם שבני עשו והמואבים נתנו להם לחם ומים בכסף, כי הנה סותר לזה כתו' בפרשה זאת חקת, אבל פי' אוכל בכסף תשבירני וגו' באמת הוא כאשר פירשתי בסדר אלה הדברים שאינו חוזר אל כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבי' היושבי' בער, למה שאמר אוכל בכסף תשבירני כי אם למה שאמר רק אעברה ברגלי ר"ל ואע"פ שלא תתן לי אוכל ומים בכסף, אל תחשוב שאשוב בדרך אשר באתי אינו כן רק אעברה ברגלי עכ"פ כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער שלא נתנוני לעבור בגבולם, ועכ"ז עברתי ובאתי עד כה והיא אמרו עד אשר אעבור את הירדן אל הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו וכמו שפירשתי שם, הנה אם כן העמונים והמואבים לא קדמו אותם בלחם ובמי' גם לא השבירום לעברם בארצם, ולפי שעמון ומואב היו בני לוט שקבל חסד רב מאברהם אשר הצילו מהחרב ומהשבי ובזכותו נמלט מהפכת סדום ועמורה, היו הם חייבים לעשות עם ישראל, והם עשו בהפך, ולכן היה ראוי שיהיה עונשם רב ועצום מלבד שמואב הוסיף על חטאתו פשע ששכר את בלעם לקלל את ישראל, ואם לא נעשתה עצתו היה מפני שלא אבה ה' יתברך לשמוע אל בלעם ויהפוך את קללתו לברכה מאהבתו את ישראל, ולכן היה מהראוי כיון שלא תתגר בם מלחמה ולא תקח את ארצם להיותם מבני לוט, ושגם כן לא תדרוש שלומם וטובתם, כי כמו שהם לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ככה לא תקדמו אותם לתת להם אשה מבנות ישראל לפי שבעלי הטבע הנשחת והתכונה הנשחתת והנפסדת אשר כזה אין ראוי שיהיו כלאים עם הזרע אשר ברך ה', ולזה אמר גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה', רוצה לומר כי עד עולם יהיה זה, וזהו אמרו כל ימיך לעולם, וכבר דרשו רז"ל (דף ע"ו) ביבמות פרק הערל ובשלהי קדושין עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית והעד רות המואביה, והמין הד' מהבלתי ראוים לישא אשה מבנות ישראל הוא האדומי, והמין הה' מהם הוא המצרי, אבל אלו אין ראוי לתעבם לגמרי כמו עמון ומואב אם האדומי מפני קורבה כי אחיך הוא וראוי לאדם שיאהב את קרובו אף כי יחטא לו, ואם המצרי לפי שגר היית בארצו וירד יעקב מצרימה מפני זלעפו' רעב ומצאתו בעת צרה, וכמו שאחז"ל (רש"י דברים כ"ג ח') שהיו להם אכסניא בשעת הדחק, ולכן אף על פי שאחרי כן הרע לך ראוי שלא תתעבם ולא תקפח את שכרם וזהו בנים אשר יולדו להם דור ג' ישאו נשים ויבאו בקהל ה', ואמנם למה לא זכר ברית אחים לעמון ומואב כמו שזכרו לאדום, ולמה לא זכר לאדום דבר אשר לא קדמו בלחם ומים כמו שזכר לעמון ומואב, הוא אצלי לפי שאדום אלו היה עליו משטמ' ולא נתן ישראל עבור בגבולו ולא קדמם בלחם ובמים היה להם על זה טענה רבה מפני שיעקב לקח הבכורה מעשו אחיו הגדול ממנו ולקח ברכותיו במרמה, והיה די לאדום שלא יצא לקראת ישראל להלחם בו כמו שעשה עמלק ולכן אמר לא תתעב אדומי כי אחיך הוא, ר"ל הקורבה היא חזקה ביניכם, והנה לא הרע עמכם בהיות לו טענה רבה עליו, אמנ' עמון ומואב לא היה להם טענה לשנוא את ישראל ולהרע להם אבל להיטיב עמהם טובה כפולה ומכופלת כפי הטובה אשר היטיב אברהם את אביהם ולא קבל לוט וזרעו מאברהם וזרעו מהעלבונו' מה שקבל עשו מיעקב ולכן היו עמון ומואב ראויי' לעונש רב על אשר חדלו להיטיב לישראל והיה אדום ראוי לשכר גדול על אשר לא הרע עמהם, גם כי קרבת אדום היתה גדולה ועצמית בהיות עשו ויעקב בני יצחק ורבקה, אמנם לוט עם היות לו קרבה עם אברהם כבר היתה מרוחקת מאד מצד שהיה בן אחיו, וגם בני לוט נתגלגלו בסדר בלתי ראוי משתי בנותיו, ומפני זה נקרא אדום בלשון אח בכתובים, ואמנם עמון ומואב לא נקראו אחים בשום מקום, ולכן התיר להם דור ג' ולא התירו בעמון ומואב, הנה הותרו בזה הספקות ט' וי', ואמנם המצות האלו אין ספק שבאו במה שקדם, כי הנה בסוף פרשת קדושים אמר והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. וביאר כאן ההבדל הזה בהרחק' העמוני והמואבי עד עולם ובאדומי ובמצרי עד דור השלישי:

וע"ד המדרש קדושים תהיו, אמר הקב"ה הואיל ונתקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם הוו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה'. ובאור זה כי לפי שישראל היו תחלת המחשבה ונתקדשו טרם היות ההויה, וכענין שאמר הנביא (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, לכך יזהירם שיהיו קדושים אחר ההוי"ה, זהו קדושים תהיו. משל למה הדבר דומה למלך שקדש אשה אמר לה הואיל ונתקדשה לשמי אני מלך ואת מלכה, כשם שהוא כבודי כך הוא כבודך, למה, שאת אשתי, כך אמר הקב"ה למשה לך וקדש את ישראל, שנאמר (שמות יט) לך אל העם וקדשתם היום ומחר, קדשם הקב"ה ואמר (שם) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, למה, כי קדוש אני ה' אלהיכם, אף אתם קדושים תהיו. ר' לוי אמר עשרת הדברות כתובין בפרשה זו. (שם כ) אנכי ה' אלהיך, וכתיב הכא אני ה' אלהיכם. לא יהיה לך, וכתיב הכא ואלהי מסכה. לא תשא, וכתיב הכא ולא תשבעו בשמי. זכור את יום השבת, וכתיב הכא את שבתותי תשמרו. כבד את אביך ואת אמך, וכתיב הכא איש אמו ואביו תיראו. לא תרצח, וכתיב הכא לא תעמוד על דם רעך. לא תנאף, וכתיב הכא אל תחלל את בתך. לא תגנוב, וכתיב הכא לא תגנבו. לא תענה, וכתיב הכא לא תלך רכיל. לא תחמוד, וכתיב הכא ואהבת לרעך כמוך. עד כאן במדרש וכן בירושלמי דברכות.