וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ (פ)
הר המוריה
חייב מיתה וכו'. עי' ס' המצות לרבינו לאוין קס"ה וברמב"ן שם מצוה קס"ג ושם בשרש החמישי ברמב"ן וע"ע בפי' הרמב"ן על התורה בפרשת צו בסופו ובפרשת שמיני ובתו"כ פרשת שמיני במכילתא דמלואים ובק"א שם יעו"ש היטיב בכל המקומות.
ועיין במל"מ מש"כ כאן בזה שהקשה אמאי לא כתב רבינו דלהחיות וללמד זכות שרי יעו"ש שהאריך קצת בזה והנראה לענ"ד בזה כי פשיטא הוא וא"צ לפנים כי פקוח נפש דוחה עבודה. ומש"כ וז"ל ומיהו לכל הצדדין נ"ל דאף לשמואל דמפיק לפקוח נפש שדוחה את השבת מקרא אחרינא איצטריך קרא דלמות למידק מיניה אבל להחיות לא דליכא למימר דפליג שמואל אדר"י ולית ליה לההיא דרשא דא"כ לשמואל נמי תיקשי למות ל"ל אלא ודאי אע"ג דאית לן מקרא דפקוח נפש דוחה את כל המצות איצטריך קרא ללמדנו גבי עבודה שאם יודע ללמד זכות שיניח העבודה משום דסד"א כיון שנגמר דינו גברא קטילא הוא ואין כאן אפי' ספק פקוח נפש קמ"ל קרא דלהחיות אפי' מעל מזבחי עכ"ל. ואני אומר אי מהא לא איריא דהאי למות אתי למאי דאיתא במכילתא משפטים פ"ד וז"ל רציחה דוחה את העבודה ק"ו לפקוח נפש שדוחה את העבודה (כ"ה גירסת איפת צדק) ומה אם שבת שאין רציחה דוחתה פקוח נפש דוחתה עבודה שרציחה דוחתה אינו דין שיהא פקוח נפש דוחה את העבודה. מעם מזבחי תקחנו למות למות ולא לדין ולא למלקות ולא לגלות עכ"ל ועי' סנהדרין ל"ה ב' יעו"ש היטיב והנה אם מת מצוה דוחה עבודה שאינו אלא מפני כבוד הבריות ואינו דוחה השבת כ"ש פקוח נפש שדוחה השבת לא כ"ש שדוחה עבודה וסברת המל"מ שהוא גברא קטילא לא נראה כלל במחילת כת"ר כיון שזה יש לו ללמד עליו זכות א"כ איגלאי מילתא דלאו בר קטילא הוא והא אדרבה הכרוז יוצא מלפניו כדאיתא סנהדרין מ' א' מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו ועי' יומא פ"ה א' דאיתא שם אפילו בכמה ספק ספיקא מחללין עליו השבת יעו"ש היטיב והא התם הוי סברא טפי דהוי גברא קטילא ואיך יעלה על הדעת כיון שנגמר דינו הוי כגברא קטילא כיון שזה יודע לו זכות אלא ודאי דעבודה נדחית מפני פקוח נפש כהאי בפשיטות וא"צ קרא לזה ומאי דכתיב למות היינו לאפוקי לגלות ולדין ולמלקות וכדרש המכילתא. ומ"מ אפשר ליישב דברי המל"מ משום די"ל דרבינו לא פסק להא דהמכילתא דלמות אתי לאפוקי גלות ומלקות עיי"ש בפ"ה דרוצח ושמירת נפש ודברי הרמב"ם שם יש לעיין בהם טובא אך אין כאן מקומו (ועי' בזית רענן בפרשת משפטים שמיישב לגירסת הישנה במכילתא דאין פקוח נפש דוחה עבודה יעו"ש היטיב). (ודע כי יש ט"ס במל"מ וכצ"ל וכיון דלדידן מעם לאו דוקא דה"ה מעל תו לא מצינן למידרש וכו' ופשוט).
ועיין במל"מ מש"כ כאן בזה שהקשה אמאי לא כתב רבינו דלהחיות וללמד זכות שרי יעו"ש שהאריך קצת בזה והנראה לענ"ד בזה כי פשיטא הוא וא"צ לפנים כי פקוח נפש דוחה עבודה. ומש"כ וז"ל ומיהו לכל הצדדין נ"ל דאף לשמואל דמפיק לפקוח נפש שדוחה את השבת מקרא אחרינא איצטריך קרא דלמות למידק מיניה אבל להחיות לא דליכא למימר דפליג שמואל אדר"י ולית ליה לההיא דרשא דא"כ לשמואל נמי תיקשי למות ל"ל אלא ודאי אע"ג דאית לן מקרא דפקוח נפש דוחה את כל המצות איצטריך קרא ללמדנו גבי עבודה שאם יודע ללמד זכות שיניח העבודה משום דסד"א כיון שנגמר דינו גברא קטילא הוא ואין כאן אפי' ספק פקוח נפש קמ"ל קרא דלהחיות אפי' מעל מזבחי עכ"ל. ואני אומר אי מהא לא איריא דהאי למות אתי למאי דאיתא במכילתא משפטים פ"ד וז"ל רציחה דוחה את העבודה ק"ו לפקוח נפש שדוחה את העבודה (כ"ה גירסת איפת צדק) ומה אם שבת שאין רציחה דוחתה פקוח נפש דוחתה עבודה שרציחה דוחתה אינו דין שיהא פקוח נפש דוחה את העבודה. מעם מזבחי תקחנו למות למות ולא לדין ולא למלקות ולא לגלות עכ"ל ועי' סנהדרין ל"ה ב' יעו"ש היטיב והנה אם מת מצוה דוחה עבודה שאינו אלא מפני כבוד הבריות ואינו דוחה השבת כ"ש פקוח נפש שדוחה השבת לא כ"ש שדוחה עבודה וסברת המל"מ שהוא גברא קטילא לא נראה כלל במחילת כת"ר כיון שזה יש לו ללמד עליו זכות א"כ איגלאי מילתא דלאו בר קטילא הוא והא אדרבה הכרוז יוצא מלפניו כדאיתא סנהדרין מ' א' מי שיודע לו זכות יבא וילמד עליו ועי' יומא פ"ה א' דאיתא שם אפילו בכמה ספק ספיקא מחללין עליו השבת יעו"ש היטיב והא התם הוי סברא טפי דהוי גברא קטילא ואיך יעלה על הדעת כיון שנגמר דינו הוי כגברא קטילא כיון שזה יודע לו זכות אלא ודאי דעבודה נדחית מפני פקוח נפש כהאי בפשיטות וא"צ קרא לזה ומאי דכתיב למות היינו לאפוקי לגלות ולדין ולמלקות וכדרש המכילתא. ומ"מ אפשר ליישב דברי המל"מ משום די"ל דרבינו לא פסק להא דהמכילתא דלמות אתי לאפוקי גלות ומלקות עיי"ש בפ"ה דרוצח ושמירת נפש ודברי הרמב"ם שם יש לעיין בהם טובא אך אין כאן מקומו (ועי' בזית רענן בפרשת משפטים שמיישב לגירסת הישנה במכילתא דאין פקוח נפש דוחה עבודה יעו"ש היטיב). (ודע כי יש ט"ס במל"מ וכצ"ל וכיון דלדידן מעם לאו דוקא דה"ה מעל תו לא מצינן למידרש וכו' ופשוט).
ספורנו
ראשיכם אל תפרעו. אף על פי שהיו המתים מהקרובים שמטמא להם כהן הדיוט, החמיר על אלה מפני שהיו משוחין כאמרו כי שמן משחת ה' עליכם:
רמב"ן
אל תפרעו אל תגדלו שער מכאן שאבל אסור בתספורת אבל אתם אל תערבבו שמחתו של מקום "ולא תמותו" הא אם תעשו תמותו לשון רש"י (רש"י על ויקרא י׳:ו׳) וזה שאמר "מכאן שאבל אסור בתספורת" אסמכתא בעלמא היא ועוד כי לפי זה לא ידרש הא אם תעשו תמותו אבל יהיה רשות בבני אהרן שיאמר אינכם חייבין לפרוע ראשיכם ולקרוע בגדיכם כשאר האבלים "ולא תמותו" שלא תהיו חייבין מיתה בכך כי שאר האבלים חייבים אם לא עשו כן וכך אמרו בגמרא במשקין (מו"ק כד) אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו ולא תמותו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה וכל זה כדרך האסמכתות בתלמוד ואין פריעה ופרימה באבלות אלא מדברי סופרים או שיהיה יום ראשון הלכה למשה מסיני נלמד מן האנינות כפי דעת הגאונים אבל עיקר הכתוב הזה אזהרה בבני אהרן ושמע פירושו כבר אמרו רבותינו (הוריות יב) שכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל ואם מת לו מת אסור לפרוע ולפרום עליו ולהטמא לו שנאמר (להלן כא י יא) את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא ובעבור שהוא רשאי להיות מקריב כשהוא אונן אמר בו הכתוב ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו (שם יב) והטעם שיזהיר אותו שלא יצא מן המקדש ויניח העבודה כי זה חלול המקדש הוא והנה זו האזהרה שלא יצא מן המקדש בשעת העבודה נוהגת בכל הכהנים אבל לימד בכהן גדול שמקריב אונן וכיון שכן הוא אם הניח העבודה ויצא באנינות יתחייב ככל כהן שמניח עבודה ויוצא לרצונו והנה משה הזהיר כאן לאהרן שלא יפרע ושלא יפרום כי היא מצוה נוהגת בו לדורות שהוא הכהן הגדול אבל בניו שהיו משאר הכהנים לא היו רשאין להקריב ביום הזה כי היו אוננין ואונן שעבד חלל והיו חייבים להטמא לאחיהם וכן היו רשאין או חייבין לפרוע ולפרום ומשה הזהירם מכל זה הוראת שעה ולכן צוה אל מישאל ואלצפן שיטמאו למתים הם ולא הכהנים וצוה להם שלא יפרעו ושלא יפרומו כאביהם ולא יבכו כלל וזה טעם ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה ולא אתם והנה הכל שלא לערבב שמחתו של מקום והחמיר בזה להיות להם חיוב מיתה אם יערבבו השמחה כלל ויתכן שנצטוה משה בכך מפי הגבורה ואע"פ שלא נכתב או שלמד זה ממה שנצטוה (לעיל ח לה) ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי "משמרת ה'" יוסיף גם היום השמיני והנה גלוי וידוע היה לפני מי שאמר והיה העולם כי עתידין בני אהרן להיות אוננין ואע"פ כן צוה שלא יניחו המקדש א"כ לא יטמאו ולא יתאבלו כלל והנה בני אהרן הכהנים המשוחים אע"פ שהם כהנים הדיוטים עשה דינם בימי המלואים כדין משוח מלחמה לדורות שהוא אינו פורע ואינם פורם ולא מיטמא לקרובים ככהן גדול (הוריות ג ד) אבל אינו מקריב אונן וגם הם לא הקריבו באותו היום כמו שדרשו (זבחים קא) הן היום הקריבו את חטאתם וכי הם הקריבו שהם הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול והנה בכל המקרה הזה לא נתבטל דבר במלואים שכבר קרבו הקרבנות ולערב אכלום כולם הראוי לאכילה ואפשר שיהיה זה כל ימיהם באלעזר ואיתמר שיהיה דינם כמשוח מלחמה בעבור שנמשחו בשמן המשחה ויהיה זה טעם כי שמן משחת ה' עליכם וכבר הזכרתי (לעיל ח לה) הברייתא של תורת כהנים (ריש פרשת שמיני מב) שאמרה "ומפתח אהל מועד לא תצאו" יכול בשעת העבודה ושלא בשעת העבודה תלמוד לומר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כ״א:י״ב) אימתי לא יצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת העבודה "פן תמותו" ממשמע לאו אתה שומע הן "כי שמן משחת ה' עליכם" מה תלמוד לומר שיכול אין לי אלא אהרן ובניו שנמשחו בשמן המשחה שאם יצאו בשעת העבודה חייבין מיתה מנין לכל הכהנים שבכל הדורות תלמוד לומר כי שמן משחת ה' עליכם וכן ראיתי עוד בתוספתא של סנהדרין (פ"ד ה"א) אמרו לו לר' יהודה אין מן המקדש לא יצא אלא בשעת עבודה בלבד והנה לפי זה האזהרה הזו והעונש היו באהרן ובניו שאם יצאו מפתח אוהל מועד בשעת עבודה יהו חייבין ואהרן היה מקריב ביום הזה והזהירו שלא יניח העבודה ויצא אבל בניו ביום הזה אוננין היו ואינם עובדין ואיך יהיו בכלל זה ואולי נאמר שמשה אמר לכולם ומפתח אהל מועד לא תצאו בשעת עבודה פן תמותו והם היודעים כי אהרן מקריב אונן והוא באזהרתו מעתה ובניו בכלל האזהרה והעונש כשיהיו ראויים לעבודה מיום זה ואילך ומפני זה אמר בכאן סתם ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא פירש עד מתי אם עד הערב או למחרתו כי הכונה שלא יניחו העבודה והיא מצוה נוהגת לדורות ויתכן שהיה לבנים הוראת שעה שלא יצאו משם ביום הזה כאביהם לכבוד השמחה אבל הכהנים שבכל הדורות מוזהרים שלא יניחו עבודה מן הכתוב שאמר ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כי כל כהן שיצא ויניח עבודתו מחלל ולא הוצרכו ללמוד מכאן אלא העונש שנתרבה כל מניח עבודה ויוצא למיתה מכי שמן משחת ה' עליכם שהמשיחה לדורות היא עליהם כמו שנאמר (שמות מ טו) והיתה להיות להם משחתם לכהונת עולם לדורותם וכך שנו שם בברייתא של תורת כהנים (ריש הפרשה כח) מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עמהן לכל דבר שמא תאמרו הרי אנו הולכים לבתינו ומתאבלין אוננין ובוכין והלא כבר פקדנו המקום שלא תצאו מן המקדש נראה מכאן שהיתה הוראת שעה שיהיו המתים בבית דין של מעלה כנהרגין בבית דין על העבירות שבאין ושואלין בשלום הדיינין ובשלום העדים (סנהדרין מו) אף כאן יעמדו לפני השם ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו זה סיני וביום שמחת לבו זה שמחת אהל מועד (במדבר רבה יב ח):