פרשנות מצטטת על ויקרא י:טז

ויקרא אל משה וידבר ה': מחוקי מליצת לשון הקודש כשיבואו שני פעלים על פועל אחד יבא תמיד שם הפועל בין שני הפעלים – "וירא ה' אל אברם ויאמר" (בראשית י״ב:ז׳), "ויגש אברהם ויאמר" (שם יח), "ויגדל הילד ויגמל" (שם כא), "ותהר לאה ותלד בן" (שם כט), וכן תמיד. [והמבארים לא השכילו כלל זה]. ובמקומות שבא שם הפועל אחר הפעל השני הוא זרות וסירוס בלשון; כמו פה שצריך לסרס הכתוב ולפרש שהשם שכתוב אחר "וידבר" מוסב על "ויקרא" – ויקרא ה'. וכל מי שיש לו לב לדעת ורוח להשכיל יבין וידע שאין מדרך החכמה לעוות הכתוב ולסרס הלשון, אם לא לכוונה מיוחדת. ודרוש כמוס בסירוס הזה ורבותינו ז"ל למדונו שבכל מקום שבא סירוס כזה בא להשוות שני הפעלים זה לזה, ללמד שהיו דומים באיזה דבר ולזה הם תכופים זה לזה ורווח לא יבא ביניהם. כן אומר בבראשית רבה (פ' נג) "ותהר ותלד שרה לאברהם" (בראשית כ״א:ב׳) מלמד שלא גנבה אותו זרע ממקום אחר. רוצה לומר, לכן סמך פעל ההריון אל פעל הלידה וכתב שם "שרה" לבסוף, להשוות ההריון אל הלידה – כמו שהלידה היא מיוחסת לאברהם כן התיחש ההריון אליו ולא ממקום אחר. (שם פר' עד) "וילך וישב לבן למקומו" ששב לסורו. פירוש: כי מה שסמך שני הפעלים "וילך וישב" וכתב שם "לבן" בסוף מורה שהיתה ההליכה והשיבה סמוכים ורצופים זה לזה; וזה לא יצויר בהליכה פעלית, שבהכרח הולך תחלה ואחר כך שב למקומו, ולא יצויר רק בהליכה הגיונית ו"מקומו" היינו מדרגתו [ששם "מקום" בא על המעלה והערך כמו שבאר המורה (מאמר א פרק ח)] – שתיכף בהפנותו מעם יעקב שב למדרגתו ברשע וזדון. במכלתא (פר' בא) "וילכו ויעשו בני ישראל" (שמות י״ב:כ״ח) ליתן שכר להליכה ושכר לעשיה נסמכו שני הפעלים להשוותם שההליכה היה שכרה גדול כמו העשיה וההליכה כבר נחשבה חלק מהמעשה וקבלו עליה שכר. ובזה נבין מדעתינו כל כיוצא בו כמו "ויפן וירד משה מן ההר" (שמות ל״ב:ט״ו) מורה תכיפות שני הפעלים זה לזה. ועיין מה שכתבנו בפר' צו (סימן קעט) על "וישחט ויקח משה מדמו". וז"ש בספרא (משנה א) "ויקרא..וידבר" – הקדים קריאה לדיבור; רצונו לומר שלכן לא אמר "ויקרא ה' " שהקריאה היתה תכופה אל הדיבור וחלק ממנו ומוכרחת אליו, כי לא יתכן דיבור בלא קריאה. ודע כי פעל קרא ישמש בג' לשונות: או במלת "אל", או במלת "את", או בלמ"ד השימוש. רצוני לומר שלפעמים יאמר "קרא אל פלוני" ולפעמים יאמר "קרא את פלוני" ולפעמים יאמר "קרא לפלוני". וחוקרי הלשון נפוצו איש לדרכו לתת הבדלים ביניהם, והיטב דברו בזה האחרונים שקריאה לפלוני מורה שהיה הקרוא רחוק ממנו ושולח אחריו שיבא אליו; וכן כשאומר "קרא את פלוני". [מלבד מה שמצאתי הבדל דק בין "קרא לפלוני" ובין "קרא את..", שקריאה שאחריו "את" מורה שהזמינו לענין גדול מיוחד, ובארתי זאת במקום אחר]. אבל בכל מקום שאומר "קרא אל פלוני" מורה שהקרוא עמד לפני הקורא או קרוב אליו והקריאה הוא דרך כבוד וחבה שמזמינהו אל הדיבור. וכלל זה בדוק בכל מקום. ומצאתיו מבואר בבראשית רבה (פר צז) "ויקרא יעקב אל בניו" ר' פנחס אומר זמנם לבניו. ואשר עוררו עליו הנוקפים ממה שכתוב "ויקרא פרעה אל משה ולאהרן" (שמות ח' כא), נשיב להם כי משה היה נמצא אז אצל פרעה ולא אהרן כמו שבמכת חשך אמר (שם י כד) "ויקרא פרעה אל משה" מפני שהיה לפניו, וביתר המכות (שם ח ד, ט כז, י טז, יב לא) כתוב "ויקרא למשה ולאהרן" מפני שקראם מביתם. ובמכלתא (בא דף יב ב) "ויקרא פרעה למשה ולאהרן" מגיד שהיה פרעה מחזיר ושואל בכל ארץ מצרים היכן משה שרוי? היכן אהרן שרוי? ודייק זה ממה שלא אמר "ויקרא אל", מורה שקראם מביתם. וכן במדרש שוחר טוב (סימן קיג) עמד לו פרעה והלך אצל משה ואהרן בלילה שנאמר "ויקרא פרעה למשה ולאהרן לילה" והיה דופק על פתחם. וכן ממה שכתוב (שמואל א ג ה) "ויבן עלי כי ה' קורא לנער" אין סתירה, כי הגם שקריאת ה' שם היה דרך חבה וכתיב "ויקרא ה' אל שמואל" מכל מקום בערך עלי – ששמואל בא אליו וחשב שהוא קריאה לבא – יצדק שקרא "לנער". ועוללתי ובדקתי אחר כלל הזה ומצאתיו נאמו בכל תנ"ך לבד שתי מקומות היוצאים מן הכלל, והם: "קרא אל השונמית הלז ויקראה ותבוא אליו" (מלכים ב ד לו); "ויקרא אל אבישלום ויבא אל המלך" (שמואל ב יד לג). וכבר כתב החכם ראב"ע בספר מאזנים (דף מד ב) כי לא נעזב דעת הלשון בעבור איזה מלות זרות שימצאו בו, וזה מקרה כל חכמה אם מצא אחד מאלף שיצא מכלל החכמה אין משגיחין בו. ועל יסוד זה בנו הבונים טירת כסף באמרם "ויקרא..וידבר" – הקדים קריאה לדיבור, שלדעת הספרא (לקמן פרק ב משנה י) שהיה קול הקריאה נפסק, לא היה קריאה זו בעוד שהיה משה בחוץ, רק בעת שהיה באהל ^(א)דעת הרמב"ן והרשב"ם שמ"ש ויקרא אל משה מוסב עמ"ש בפ' פקודי ולא יכול משה לבא אל א"מ וקראו שיכנס, וכ"מ במדרש תנחומא ורבה כאן וכן במד' רבה (בא פי"ט ונשא פמ"ו) ובת' יב"ע שמשה למד ק"ו מדבור הר סיני שלא דבר עמו עד שקראו וכו', וכ"ד התד"א הובא בילקוט, ולא כן שטת הספרא, שלדעתו בין קריאה דסיני בין קריאה דפה היה רק הזמנה, כי לא יצא הקול חוץ לא"מ וכבר היה אז בפנים, וכן אומר בברייתא די"ג מדות שבעת בא משה לא"מ כבר נסתלק הענן והיה בא מאליו, ובזה תבין מ"ש ביומא (דף ד') אר"א ויקרא אל משה, משה וכל ישראל שומעים ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה, מיתבי' קול לו קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו, ל"ק הא בסיני הא בא"מ, ואיבע"א ל"ק הא בקריאה הא בדבור, מבואר שדעת איבע"א כדעת המד' שהקריאה שמעו ישראל גם בא"מ כי יצא הקול חוץ לא"מ, ודעת התי' הוא כדעת הספרא שגם קול הקריאה לא שמעו כי לא יצא הקול חוץ לאהל, ומ"ש שכל ישראל שמעו היה בסיני: והיה הזמנה דרך חבה לבד. וזה כפי הכלל הנ"ל שקריאה שאחריו "אל" מורה הזמנה לבד. והנה הקריאה עם שמוש מלת "אל", שמורה הזמנה, יצויר בדבר ה' בשלשה פנים: (א) כשידבר הנבדל אליו בפעם הראשון טרם יגלה אליו דבר ה' שבזה מכינהו למען ישית לב כי ה' קורא אליו כמו שהיה בשמואל שקרא אליו שלשה פעמים ולא ידע מי הוא הקורא (ב) אם עומד בין יתר העם וקורא אליו בשמו ליחד הדיבור אליו לבדו מכל העומדים שם (ג) בעת שתהיה נבואתו באספקלריא בלתי מאירה שאז יראה מחזות ודמיונות וכל אבריו מזדעזעים וכח הגוף כשל ועשתונותיו מתטרפות כמ"ש הרמב"ם (פרק ז מהל' יסודי התורה הלכה ב) שאז קורא אליו לחזקו ולאמצו. ומזה היו רוב הקריאות שבאו אצל הנביאים שכולם חוץ ממשה ע"ה ראו באספקלריא בלתי מאירה. ומצאנו קריאה אל משה בג' זמנים: במראה הסנה "ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה" (שמות ג׳:ד׳) ובו יש לומר שהיה הקריאה על אופן הראשון, אחר שהיא היתה הקריאה הראשונה. וזה שאמר בספרא הלא דין הוא וכולי..ונאמר בסנה 'דיבור' וכולי... (משנה ב) לא אם אמרת בדיבור הסנה שהיא תחלה לדברות. במעמד הר סיני "ויקרא אליו ה' מן ההר" שגם כן לא היה קריאה לבא דכתיב "אליו", וגם שכבר היה בהר ^(ב)מפני שבדבור הר סיני נז' קריאה שלשה פעמים. (יתרו יט ג', שם כף, סוף משפטים). לכן נבוכו המפרשים, הראב"ד בחר לו מ"ש בסוף משפטים ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר. אולם מבואר שזה היה קריאה והרשאה לבא אל הענן כמ"ש ויבא משה בתוך הענן, ולכן לא נז' שם דבור כלל, ומ"ש אל משה, הוא מפני שהיה קרוב אל המקום, ועוד יש ע"ז דרוש ברבה תבא (פר' ז'). וזה תלוי בפלוגתא שביומא (דף ד'), דלריה"ג ויכסהו הענן למשה (והיה מעשה זו אחר עשרת הדברות) ממילא מ"ש ויקרא אל משה מתוך הענן היה קריאת חבה והזמנה, ומ"ש ויבא בתוך הענן פי' שבא כבר לפני ששת הימים. ולר"ע שמפרש ויכסהו הענן להר (והיה קודם עשרת הדברות) היה קריאה לבא, (וז"ש ביומא שם ר"ע אומר וכו' משה וכל ישראל עומדים ולא בא הכתוב אלא לחלק כבוד למשה, ר"ע בא לתרץ לשטתו שהיה קריאה לבא הלא היה צ"ל ויקרא למשה בלמ"ד, לא אל משה, ומשיב שהיה לחלק כבוד שקריאה של כבוד בא במלת אל). והק"א בחר לו הכתוב ביתרו כ"ף ואינו נכון כי שם כתוב ויקרא למשה בלמד, שהיא קריאה לבא, כמש"ש ויעל משה, והנבון מ"ש שהיא בפי' ר' הלל. וכ"ה במכלתא (יתרו פ' לב) ויקרא אליו ה' מלמד שהקריאה קדמה לדבור:. ובו יש לומר מפני שהיה במעמד כל ישראל היתה הקריאה ליחד הדיבור אליו לבדו, וזה שאמר בספרא דיבור הר סיני יוכיח וכולי..(משנה ג) לא אם אמרת בדיבור הר סיני שהוא לכל ישראל. וכן אין ללמוד מדיבור סנה והר סיני ביחד מבנין אב משני כתובים (שמסתמא היו כל הקריאות בדרך אחד) כי יש לומר שהיתה הקריאה על האופן השלישי – כי נבואת סנה והר סיני נבדלו מן הנבואות שנבא משה באהל מועד כי נבואת אהל מועד היתה שלמה, באספקלריא המאירה, ולא כן נבואת סנה שראה מחזה ודמיון, מלאך ואש בוער מתוך הסנה (כמו שבארתי בפירושי שמה). וכן ההכנה לנבואת הר סיני כתוב בה "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם" והיתה נבואה נמוכה ובעב הענן, כפי כח העם. וזה נודע ממה שנבואת סנה והר סיני נאמרו ב"כה" – "כה אמר ה' בני בכורי ישראל" (שמות ד כב), "כה תאמר אל בני ישראל" (שם ג יד), וכן כולם. וכן בסיני – "כה תאמר אל בית יעקב". ומבואר אצלי במקום אחר שזה היה בעת שלא היתה נבואתו שלמה כמ"ש (ספרי מטות פסקא קנג) כל הנביאים נתנבאו ב"כה"; מוסף עליהם משה שנתנבא ב"זה הדבר". וזה שאמר בספרא הרי אתה דן מבנין אב וכולי...(משנה ה) אי מה להצד השוה שבהן שהן דיבור באש מפי קדש למשה רוצה לומר, שהיה הדיבור באש שראה מחזה ודמיון, שזה מורה שהיתה נבואתו באספקלריא בלתי מאירה ולכן בא הקריאה לחזקו ולאמצו; ולא נלמד רק על דיבור כמוהו שהיה באש, רצונו לומר, נבואה בלתי שלמה, לא על דיבור אהל מועד שלא היה באש כי לא ראה אז שום מחזה ודמיון. לכן אמר גם באהל מועד "ויקרא...וידבר" להקדים קריאה לדיבור. ^(ג)מפרשי הספרא הרבו להקשות על מאמר זה ולפלפל עפ"י דרכם. והוא (א) יכתב באהל מועד לבד ונילוף אינך מיניה, (והק"א השיב שאז היינו מפרשים שהוא קריאה לבא, ולא הועיל, שא"כ גם עתה שכתוב סנה והר סיני נפרש כן, כי מסנה והר סיני א"א ללמד שהיה באש, והרא"ם השיב שא"א ללמוד מא"מ כי שכן עליו הענן, וע"ז יקשה לכתוב א"מ וחד מאינך): (ב) מ"ש יכול לא היה קריאה אלא לדבור זה, למה נאמר כן, הלא תחלה רצה ללמוד מסנה או מסיני לבד ולא אמר שהיה רק לדבור זה: (ג) איך רצה לילף מסנה וסיני שהיה רק אמירה לא דבור. אולם הלמודים האלה מיוסדים על יסודו של ר"א בנו של ריה"ג בל"ב מדות דאגדה (מדה ח'), מבנין אב כיצד, זה יסוד מלמד ע"מ שהוא לאחריו, מאימתי נקרא יסוד משיהיה הוא נאמר תחלה, א"ר חייא על כל דבור הי' הקב"ה קורא ומשה משיב הנני, בנין אב לכולם ויקרא אליו אלקים וכו' לפי שהוא בתחלה, לפ"ז הלימוד של בנין אב באגדה הוא רק מהדבר שנאמר בתחלה, לא מדבר שנאמר אחריו, ושפיר התחיל ללמוד מסנה שהיה תחלה לדברות שאחריו, ודחה שסבת הקריאה בסנה היה מפני שנדבר עמו בפעם הראשון, והשיב דבור הר סיני יוכיח. לפ"ז לא ק' לכתוב באהל מועד לבד, שאז לא ילמד ממנו דבר כיון שאינו הנאמר תחלה, וכן ל"ק שיכתב א"מ וסנה שאז לא יוכל ללמוד סיני שהיה קודם א"מ אחר שעקר הלמוד א"מ שנאמר אח"כ, וכן שפיר אמר יכול לא היה קריאה אלא לדבור זה, כי מא"מ א"א לילף בנין אב כיון שאינו תחלה וצריך קרא. וכן יכול לדחות באמת מה לסנה וסיני שהיו אמירות, רק שאז הי' קשה עמ"ש אח"כ יכול לא הי' קריאה אלא לדברות מנין אף לאמירות, שע"ז א"צ קרא שנלמד מסנה וסיני, לכן דחה שגם אמירות א"א ללמוד מסנה וסיני שהי' באש. ומ"ש מנין לכל הדברות שבתורה בנוי עמ"ש (לקמן פ"ב מ"ד) בשלשה מקומות נאמר דבור למשה, בארץ מצרים, בסיני, באהל מועד, לפ"ז אחר שלמד שבכל דברות א"מ קדמה קריאה, כן יליף לקריאה הנאמר בסנה במצרים, וקריאה דסיני, והוא להורות על כל דברות דארץ מצרים וסיני, שלא הי' רק לדבור הפרטי בלבד:

ביום. מחלוקת הוא, וי"א כי יום השמיני למלואים, היה יום ר"ח ניסן והוצרכו לומר כי בשלשה ועשרים יום לאדר הקים משה את המשכן והנה יום תחלת המלואים היה משה סותרו ובונה להרגיל הכהנים ואמרו כי השעיר שדרש משה והנה שורף הוא שעיר ראש חדש, והנה צוה השם שיקים משה המשכן באחד לחדש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסוע הארן, והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש ויש כדמות ראיה על זה, האחת למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר, כי כתוב ופתח אהל מועד תשבו יום ולילה (ויקרא ח לה) יעיד כתוב, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת (שם ט ג) וזהו שדרש משה, ועוד אם היה שעיר ראש חדש למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים, וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר (במד' כח כג) היה ראוי שיאמר מלבד עלת החדש, והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלת הקמת המשכן והנה זה המשכן הראשון הקימהו ביום אחד לחדש הראשון, והחלו לבנות הבית הראשון שהוא המשכן השני בחדש השני שהוא אייר בשני לחדש, כי כן כתוב בחדש השני בשני (דה"ב ג ב) ובתלמודנו כתוב כי יום חמישי יצאו ישראל ממצרים ואם הוא דרך קבלה נקבל ואם הוא דרך סברא לפני יום חמישי יצאו כי אין בין שנה פשוטה לתחלת שנה האחרת פחות משלשה ימים כי שנת חסרון שנ"ג וש"נ יצאו בשביעית ואם מעוברות הם חמשה בחסרון ובעבור שהכתוב אמר ביום השבת יערכנו (ויקרא כד ח) נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השלחן, והנה ביום ששי הוקם המשכן, או ביום שבת אף על פי שאין זה ראיה גמורה כי יוכל הטוען להשיב ביום השבת יערכנו הכהן אחר שהוקם המשכן וערך משה הלחם, הנה הזכיר במעשה כי הקים משה המשכן כאשר אמרתי בשני המקצעות, והלוים שהם ממשפחתו הקימוהו, כי איננו מעשה יחיד ונתן האדנים למטה, ואחר כן שם הקרשים, ואחר כן הבריחים, ואחר כן הקים העמודים בעבור הפרכת ומסך פתח האהל, ואח"כ פירש האהל ושם עליו המכסה, ואחר כן שם הארון לפאת ים ונתן הלוחות בארון, ושם עליו הבדים, ונתן את הכפורת על הארון מלמעלה ונתן השלחן וערך עליו לחם הפנים, והנה יורה כי בבקר היה זה, ואמר ויעל הנרות אח"כ בלילה והעלה בבקר העולה היא עולת תמיד, וכן עשה בין הערבים, וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו ומזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו ונקהלה העדה אל פתח אהל מועד, ורחצו אהרן ובניו במים, והלביש את אהרן בגדי הקדש, גם הלביש בניו ונמשחו בשמן הקדש, והגיש פר בן בקר ואילים שנים, ושחט את הפר וחטא על המזבח והקטיר את האמורים, ושחט האיל וזרק את דמו על המזבח והקטיר את האיל, ושחט גם איל המלואים, וזרק את דמו על המזבח, והאמורים עם שוק הימין, עם חלת מצה אחת, וחלת לחם שמן, הכל הקטיר המזבח ככה עשה שבעה ימי המלואים, וככה כתוב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים (למעלה כט לו) לכל יום, ומשחת המזבח לקדשו וכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח (שם שם לו) ומשחת אותו לקדשו (שם שם לו), והנה הטעם ככה תעשה כל שבעת ימי המלואים וכתיב, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו (במד' ו א) ויקדש את המזבח שבעת ימי המלואים אז החלו הנשיאים להקרב לחנוכת המזבח, ככה היה מקריב אהרן עגל בן בקר לחטאת לכפר בעדו והעלה גם האיל שלו, ועגל וכבש שהוא קרבן העם העלה עולה אחר ששחט שעיר החטאת וחטאהו כאשר עשה לעגל החטאת אשר לו לזרוק דמו ולהקטיר האמורים רק חטאת הכהן לא יאכלנה כהן, על כן נשרף בשר הפר מחוץ למחנה, וחטאת הצבור שהיא שעיר עזים יאכלוהו הכהנים, וכל זה היה אחר עולת הבוקר, ואחר כל זה הקריב עולת נחשון וחטאתו והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון, ואל תשים אל לבך דברי הטוען כי אם מתי עשה קרבנות החג כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד, ולא שמרו חג המצות, כי כן כתוב, והיה כי יביאך ד' (למעלה יג ה) שבעת ימים תאכל מצות (שם שם ו) ופירוש והיה היום הזה לכם לזכרון (למעלה יב יד), לדור הבא אחרי כן לקבוע יום צאתכם מקרא קדש, כי היה ביום הראשון נסעו מגושן, ועוד כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצות שבעת ימים, אעפ"י שהיו קרובים מהישוב, דבר גדול היה שמצאו לחם לעשות ולאכול על מרורים עם הפסח לילה, כי עם רב היה מאד, והנה על דרך הסברא היה מקריב משה שבעת ימי המלואים עולת תמיד, וביום השבת שני כבשים, אי זה יום שהיה לשבעת ימי המלואים הקריב עולת שבת, ואחר כן קרבן המלואים, וכל זה נכון רק מה נעשה בחנוכת המזבח ביום השבת, יש אומרים היו מדלגין ולא היו חושבין רק חשבון הימים שחנכו המזבח, ואחרים אמרו כי עולת הנשיא היתה נקרבת בשבת רק השלמים היו נשחטין יום ראשון ונאכלין, וראייתם כי הנה הנשיא שהוא המשלח יקריב ביום שבת ששה כבשים, חוץ מעולת השבת של הצבור, והכת הראשונה אומרת כי ככה ששת ימים שהקיפו יריחו והחלוץ הולך דלגו יום שבת והנה שבעת ימים סבבוה, וכך אמרו על ארבעה עשר יום שדילגו יום הכפורים, ולא הכניסוהו במספר:

אלו חטאות ואשמות. שהן נדרשין ממך שהרי הם מוטלין חובה עליך ועולות ושלמים כגון עולת ראיה ושלמי חגיגה שהם חובה דאלו נדרים ונדבות מכי תדור נדר נפקי ותימה שלמי חגיגה וראיה זמנא קביעא להו דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו וא"כ אם אקרביה אקרביה וכו' כדאקשינן לעיל גבי פסח וי"ל דמ"מ היכא דהופרשו ולא הקריבם קאי עלייהו בבל תאחר כיון שלא נפסלו בכך וי"מ דנפקא להו חטאת מדכתיב לשון דרישה גבי חטאת דכתיב (ויקרא י׳:ט״ז) דרש דרש משה ואשם עולה ושלמים דאיתקוש בהיקישא דזאת התורה בסוף התודה (מנחות דף פב: ושם) ולא יתכן דא"כ נדרים ונדבות נמי ובכור ומעשר ופסח נמי תיפוק מהתם דכולהו איתקוש:

ויאמר אלעזר הכהן וגו'. לְפִי שֶׁבָּא מֹשֶׁה לִכְלַל כַּעַס בָּא לִכְלַל טָעוּת, שֶׁנִּתְעַלְּמוּ מִמֶּנּוּ הִלְכוֹת גִּעוּלֵי גּוֹיִם, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַשְּׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר" (ויקרא י') — בָּא לִכְלַל כַּעַס בָּא לִכְלַל טָעוּת, וְכֵן בְּשִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים (במדבר כ') "וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע" — עַל יְדֵי הַכַּעַס טָעָה (ספרי; פסחים ס"ו):