פרשנות מצטטת על ויקרא י:יב

אמר ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים לשון רש"י (רש"י על ויקרא כ״א:א׳) מדברי רבותינו (יבמות קיד) והאזהרה הזאת לומר שלא נסייע בטומאת הקטנים בידים ובאו בזה אזהרות רבות בתורה כפי מדרש רבותינו (שם) בדם ובשרצים וטומאה ומהם נלמוד לכל איסורין שבתורה שלא נסייע באחד מהם שיעברו עליו הקטנים אבל אם יעשו הם לדעת עצמן אין אנו מצווין עליהם להפרישם וטעם הכתוב על פי מדרשו אמור אל הכהנים ותחזור ותאמר אליהם שלא יטמאו ורבוי האזהרות שיצוה להזהירם שיהיו כל בני אהרן נשמרים מזה גם הקטנים ואמר ר"א (אבן עזרא על ויקרא כ״א:א׳) בדרך הפשט אמור אל הכהנים הפרשה הנזכרת למעלה כי הם מורי התורה והמזהירים את העם ואמרת להם המצות שהם לבדם חייבים לשמרם ואינו נכון ועל דעתי בפשט הכתוב טעם אמור כמו דבר אמרי האזינה ה' (תהלים ה ב) דברי וכן אמרים אמת (משלי כב כא) וכן כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז) וכתיב בא אל פרעה ודברת אליו (שמות ט א) כמו ואמרת וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים קחו את המנחה (ויקרא י׳:י״ב) כמו ויאמר וכן במקומות הרבה "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם" והוא נאמר בפרשיות אשר ירצה להזהיר להם מאד או לחומר הענין או להיותם מורגלים לחטוא בהנה וכן יאמר "אמור אל הכהנים ואמרת אליהם" וכמוהו כה אמר ה' אלהי ישראל הלוך ואמרת אל צדקיהו מלך יהודה ואמרת אליו כה אמר ה' וגו' (ירמיהו לד ב) שטעמו דבר אל צדקיהו וכן ותאמר האשה התקועית אל המלך ותפול על פניה ארצה ותשתחו ותאמר הושיעה המלך ( יד ד) כמו ותדבר האשה אל המלך ותאמר הושיעה המלך והנה טעם אמור אל הכהנים ואמרת אליהם כטעם דבר אל הכהנים ואמרת אליהם דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם וענינו דבר אל העם בשמי ותאמר להם ככה כענין בא אל פרעה ואמרת אליו (שמות ז כו) ורבים יאמרו כי טעם "דבר אל בני ישראל" כטעם קריאה דבר אל בני ישראל שיתאספו אליך ותאמר אליהם ככה וכן אמור אל הכהנים שיקבצו וישמעו וטעם הכהנים כי במצות אשר הם בעניני הקרבנות יאמר "אל אהרן ואל בניו" ולא יזכירם בשם "הכהנים" כי הענינים ההם בקרבנות או במעלות הקדש אבל בכאן יזהיר שלא יטמאו במת לעולם אפילו בעת שלא יבואו במקדש והיא מעלה להם בעצמם ולכך הזכיר הכתוב "הכהנים" לאמר כי בעבור שהם כהני ה' ומשרתי אלהינו יאמר להם שיתנהגו כבוד וגדולה בעצמם ולא יטמאו לעולם והנה החללים מוצאים מן הכלל הזה וטעם לא יטמא שתאמר להם שלא יטמא כל אחד מהם לנפש בעמיו או ימשך אל "בעל בעמיו" המוזכר למטה ושיעורו "לנפש לא יטמא הבעל בעמיו" וטעם בעל בעמיו כמו מבעלי יהודה ( ו ב) בעלי גוים (ישעיהו טז ח) הנכבדים בהם או האדונים מלשון בעליו אין עמו (שמות כב יג) בעל הבית (שם פסוק ז) כי הנכבדים יקראו אדונים יאמר לא יטמא נכבד בעמיו להחל את כבודו יפרש הכתוב כי למעלת הכהן בעבור שהוא ראוי להיות הגדול והנכבד בעמיו יזהירנו שלא יחלל מעלתו בטומאת המתים ויתכוין הכתוב בזה שלא יעלה על דעתנו לומר שאין האזהרה אלא בבואם אל אהל מועד לשרת בקדש וכן בכל הפרשה יזהיר כי הכל למעלתם את אביה היא מחללת (ויקרא כ״א:ט׳) ולא יחלל זרעו (ויקרא כ״א:ט״ו) וכן תרגומו של אונקלוס לא יסתאב רבא בעמיה לאחלותיה ובת"כ (אמור פרשה א טו) נדרש בבעל באשתו כמו שכתב רש"י:

בקרבתם לפני ה'. כתב ר' אברהם מכאן ראיה שמתו על שהכניסו הקטורת לפנים. וכתב הרמב"ן ואינו כן כי הכתוב שמזכיר תמיד עונם אמר בהקריבם אש זרה אלא פי' בקרבתם כמו או בקרבתם אל המזבח לשרת פי' בקרבם לפני ה' לשרת מתו ועל כן יזהיר לאהרן שלא ישרת אלא במקום אשר יצוה ובעת אשר יצוה. ויתכן שיהיה פירושו כמו שדרשו רבותינו שהיו מליזין על הקטורת שבו מתו נדב ואביהוא לכך אמר הכתוב אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' בקטורת אמר לאהרן כי הוא יקרב יותר מהם אל ה' בקטורת ולא ימות אבל אם יבא אל הקודש זולתי הקטורת ימות כי בו יכנס תחלה כמו שנאמר והביא מבית לפרוכת וכסה ענן הקטורת את הכפורת אשר על העדות ולא ימות וזה פי' כי בענן אראה על הכפורת שלא יכנס רק בקטורת שיעלה עננו שם. וי"מ שיש לדקדק מבקרבתם שעל ביאה רקנית מתו ולכך אמר בזאת יבא ולא בביאה רקנית כאשר עשו הם:

אבל לא ידעתי, מנין לו לרש"י שוויון זה, והרי למעלה (י, ג) כתוב רק על אהרן "וידם", אלא אם כן נאמר שאנו יודעים על שתיקתם של האחרים משום שדבריהם אינם מוזכרים. (פ' שמיני תשנ"ט) וראה מש"כ למעלה (י, יב).

ת"ר כי כן צויתי וכו' - איידי דנקט הכא למידרש כי כן צויתי לענינא דמלואים דלעיכובא אתא קבעה לה ברייתא הכא למדרש כי כן צויתי דשמיני למאי אתא ולאו ניהו ההוא קרא דענינא דמלואים דצו את אהרן אלא דיום השמיני דכתיב במנחה (ויקרא י׳:י״ב) קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי כן צויתי:

רתוי הוא לו - טוב ויפה היה לו אם לא בא לעולם ואומר אני שהוא לשון רחמנות כלומר מרוחם הוא אם לא בא לעולם ודוגמתו בתורת כהנים אל אלעזר ואל איתמר בניו הנותרים (ויקרא י׳:י״ב) ראויין היו לישרף אלא שריתה הכתוב לאהרן:

פתח אהל מועד. כָּל הֶחָצֵר קָרוּי כֵּן: