פרשנות מצטטת על ויקרא כא:יב

אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם. וְכִי עֲדַיִן לֹא יָדַעְנוּ שֶׁהַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הֵמָּה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בְּנֵי אַהֲרֹן״, גַּם כֶּפֶל הָאֲמִירָה צָרִיךְ בֵּאוּר. וְהַקָּרוֹב אֵלַי לוֹמַר בָּזֶה שֶׁאַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה׳ הָיָה מְקוֹר הַקְּדֻשָּׁה וּמִמֶּנּוּ נִמְשְׁכָה הַקְּדֻשָּׁה גַּם לְבָנָיו, אַךְ לֹא הָיוּ כָּמוֹהוּ בְּכָל צַד כִּי הָיוּ רְחוֹקִים מִמְּקוֹר הַקְּדֻשָּׁה. עַל כֵּן אַהֲרֹן שֶׁהָיָה מְקוֹר הַקְּדֻשָּׁה לֹא הוּתְּרָה לוֹ לִטַּמֵּא לְשׁוּם קָרוֹב אֲפִלּוּ לְאָב וָאֵם, וְכֵן כָּל כֹּהֵן גָּדוֹל מִזַּרְעוֹ דּוֹמֶה לוֹ מִכָּל צַד שֶׁהוּא מְקַבֵּל שֶׁפַע הַקְּדֻשָּׁה בְּעֶצֶם וְרִאשׁוֹנָה מִקְּדֻשָּׁה רִאשׁוֹנָה יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו״, ״נֵזֶר״ לְשׁוֹן הַפְרָשָׁה, וְרוֹצֶה לוֹמַר שֶׁהֻפְרַשׁ מִמִּשְׁחַת אֱלֹהָיו וְנִתַּן עָלָיו לֹא עַל יְדֵי אֶמְצָעִי. אֲבָל בְּנֵי אַהֲרֹן שֶׁקִּבְּלוּ הַקְּדֻשָּׁה בְּאֶמְצָעִיּוּת אַהֲרֹן לִצְדָדִין קָתָנֵי, כִּי מִצַּד עַצְמָם אֵין בָּהֶם קְדֻשָּׁה, וּמִצַּד הֱיוֹתָם בְּנֵי אַהֲרֹן יֵשׁ בָּהֶם קְדֻשָּׁה, עַל כֵּן דִּינָם חָלוּק, כִּי מִצַּד חֵלֶק הַקְּדֻשָּׁה שֶׁקִּבְּלוּ אֵין לָהֶם לִטַּמֵּא לַמֵּתִים הָרְחוֹקִים, וּמִצַּד שֶׁהֵם רְחוֹקִים קְצָת מִן מְקוֹר הַקְּדֻשָּׁה הוּתַּר לָהֶם לִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים. עַל כֵּן כָּפַל הָאֲמִירָה, כִּי אֲמִירָה רִאשׁוֹנָה ״אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן״, מִצַּד הֱיוֹתָם בְּנֵי אַהֲרֹן עַל כֵּן דָּבְקָה בָּהֶם הַקְּדֻשָּׁה בְּאֶמְצָעִית אַהֲרֹן, עַל כֵּן רָאוּי לְצַוּוֹת לָהֶם ״לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו״. ״וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם״ הַיְינוּ אֲמִירָה שְׁנִיָּה, מִצַּד עַצְמוּתָם, שֶׁאֵין בְּעַצְמוּתָם כָּל כָּךְ קְדֻשָּׁה יְתֵרָה, כִּי זֶה רָמוּז בְּמִלַּת ״אֲלֵהֶם״, כְּאִלּוּ לֹא הָיוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, וּלְפִיכָךְ רָאוּי לְצַוּוֹת לָהֶם צִוּוּי ״כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ״, שֶׁמֻּתָּר לָהֶם לִטַּמֵּא לַקְּרוֹבִים.

אתיא ביאה ביאה - והוי כאילו כתיב דור שלישי יערה משמע הא דור שני לא יערה ולא שייך לאקשויי מהא דאמר בסוף הנשרפין (סנהדרין פד.) דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזירה שוה דהכא ביאה דאתיא לגזירה שוה כתיבא בהדיא ולא מן הכלל אתי כי ההיא דהתם דלא ילפינן חילול חילול מתרומה כהן העובד באנינות דלא כתיב חילול אלא דנפיק מכלל דכתב בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל (ויקרא כא) הא אחר שעבד חלל:

שנאמר ומן המקדש לא יצא. רבי יהודה דריש ומן המקדש לא יצא כל עיקר. ור׳ מאיר דריש ומקדושתו לא יצא, כלומר יזדהר שלא יבא לידי מגע, ובתוך העיר שיש מבואות איכא היכרא ומזדהר. והלכה כרבי יהודה:

מקריב אונן - דרחמנא שרייה דכתיב (ויקרא כא) לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל וגו' ודרשינן לה בשחיטת קדשים (זבחים טז.) במת אביו ואמו ואינו צריך לצאת מקדושתו כלל להיות עומד ומקריב כי לא חילל עבודתו בכך ומינה ילפינן הא כהן הדיוט שלא יצא חילל: