כָּל־אִ֞ישׁ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ מ֗וּם מִזֶּ֙רַע֙ אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֔ן לֹ֣א יִגַּ֔שׁ לְהַקְרִ֖יב אֶת־אִשֵּׁ֣י יְהוָ֑ה מ֣וּם בּ֔וֹ אֵ֚ת לֶ֣חֶם אֱלֹהָ֔יו לֹ֥א יִגַּ֖שׁ לְהַקְרִֽיב׃
רמב"ם
מבואר זה כי זו האשה בת ישראל נשואה לכהן ואמרו בעבד מת רבך הוא שיניח יורשים שלא יאכילוהו תרומה כגון שהניח בת נשואה לישראל או הניח בנים שיהיו חללים ומאמר ר' יהושע שהוא פוטר לא נתקיים אלא בתרומת חמץ ערב פסח שזמנו בהול ענינו שהשעה דחוקה מאד ואמר השם יתברך בכהנים (דברים ל״ג:י״א) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ואמרו אפילו חולין שבו פועל ידיו תרצה ולפיכך חלל שעבד עבודתו כשרה אבל בעל מום שעבד עבודתו פסולה ולאמרו יתברך מום בו לא יגש להקריב (ויקרא כ״א:כ״א) והלכה כרבי יהושע:
ברטנורא
ובעלי החטוטרת ר׳ יהודה מכשיר. כשיש עצם בחטוטרת כולי עלמא לא פליגי דהוה מום. כי פליגי, בשאין בה עצם. ר׳ יהודה סבר חתיכת בשר בעלמא היא, ורבנן סברי, אמר קרא (ויקרא כ״א) כל איש אשר בו מום מזרע אהרן, השוה בזרעו של אהרן יעבוד, ושאינו שוה בזרעו של אהרן לא יעבוד. והלכה כחכמים:
דברי דוד
בני אהרן, יכול חללים ת"ל הכהנים. בת"כ איתא אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין ת"ל בני אהרן מה אהרן כשר אף בניו כשרים יצאו חללים ובעלי מומין. ובפרשת אמור איתא שם בת"כ בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים יצאו חללים ומנין לרבות בעלי מומין ת"ל בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ע"כ. וזה הפך ממה ששנו כאן ונראה לתרץ דבפ' אמור לענין טומאה דרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן דהן אינן נזהרות מליטמא דהו"א שגם הן אסורות כיון שיש בהן עכ"פ צד קדושה דמזרע אהרן קאתיין ואין ראוי להן להטמאות למתים ע"כ אתא קרא דבני אהרן למעוטינהו דרשאות ליטמא למתים, וא"כ שפיר אמרינן אף בעלי מומין במשמע דבני אהרן דאין ע"ז שום יתור למעטו. משא"כ כאן לענין הקרבה דא"צ מיעוט על בנות אהרן שלא יקריבו דמהיכי תיתי דאשה תקריב דפשוט שאשה לא תוציא איש בשום מצוה מן התורה, וא"כ יש כאן בבני אהרן יתור, וע"כ צריך אתה לומר למעט בעלי מומין. וא"ל הא כבר נתמעטו בעלי מומין מהקרבה דכתיב כל איש אשר בו מום לא יקרב, דהו"א דוקא בעבודת הקרבה על המזבח אבל בהולכת הדם לא נתמעטו קמ"ל הכא דאפילו לזה פסול כנ"ל לכאורה, אבל אח"כ ראיתי שאין זה נכון כמ"ש בפרשת אמור ע"ש: