פרשנות מצטטת על ויקרא כג:ח

שמור את חדש האביב מצות הרגלים מבוארת כי כבר הזכירה (ויקרא כג במדבר כח כט) והנה בתורת כהנים הזכיר בה ענין הקרבנות והקרבתם אשה לה' וכאן לא יזכירם כלל אבל יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו כי כאשר צוה שיביא מעשר שני לפני ה' וכן הבכור ויאכלם שם במקום אשר יבחר ה' הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כלם לפני השם ויחגו לפניו בשלשה רגלים ולשמוח בשלמים שיקריבו לפניו ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באי זה יום יהיה אך הזכיר חדשיהם דרך קצרה שכבר הזכיר הכל שם:

וכעין דמות ראיה מצאתי לרבינו בספר המצות שורש י"א וז"ל הנה התבאר לך שאפילו החלקים שאינם מעכבים זה את זה פעמים יהיו מצוה אחת כשהיה הענין אחד כי הכוונה בציצית למען תזכרו א"כ כלל הדבר המחוייב בזכרון ימנה מצוה אחת הנה לא נשאר לנו א"כ שנביט במנין המצות לאמרו מעכבים או אין מעכבים כי אם אל הענין לבד האם הוא לענין אחד או לעניינים רבים וכו' עכ"ד. איברא דעם כל זה אכתי קשה מ"ש מוהר"י רוזאניס ז"ל והיא קושיא עצמית ממצות השביתה שבאה בתורה בימי המועדות וכל מועד ומועד נמנה למצוה אחת מאחר שזמנו של זה אינו כזמנו של זה ובכל אחד ואחד באה מצוה מיוחדת עכ"ד. וריש מילין מ"ש דהטעם דנמנו למצות חלוקים מאחר דזמנו של זה אינו כזמנו של זה אחרי המחילה הראויה לא ידעתי מנין לו שהטעם הוא מפני חילוק הזמנים שהרי מצינו ביום ראשון ויום שביעי של פסח דאין הזמנים חלוקים והכל הוא המשך החג ואפ"ה מנו אותם לשתי מצות כמ"ש רבינו בסה"מ עשין קנ"ט וק"ס אלא האמת הוא מ"ש ז"ל בסיום דבריו דטעמא דמלתא משום דבכל אחד ואחד באה מצוה מיוחדת והמה בכתובים כמבואר וביום שביעי של פסח כתיב וביום השביעי מקרא קדש ומשמעות הכתוב ג"כ שכוונת השי"ת לחלקם לשתים שהרי כתוב בפרשת בא וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם ואם שניהם מצוה אחת היה לו לכתוב וביום הראשון וביום השביעי מקרא קדש למאי פלגינהו ודאי שאינו אלא בכוונה מכוונת לחלקם לשתים וכן עשה בפרשת אמור שחלקם לשני פסוקים וטעמם מבואר דביום הראשון היינו טעמא משום יציאת מצרים ויום שביעי משום נס דקריעת ים סוף.

ואחר הערה זו נבא ליישב דברי רבינו לסקל מעליו גם קושיא זו כי לכאורה מרפסא איגרי וזה דתחילה יש להבין הדק היטב אופן ותוכן העניינים ובחינותיהם ותכליתם ונראה אם הם שוים דנראה לענ"ד דלא ראי זה כראי זה דכשצותה התורה לשבות בכל המועדים בכל אחד מהם איכא טעם חלוק מחבירו דבפסח היינו טעמא משום יציאת מצרים כדכתיב וביום הראשון מקרא קדש וכו' ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם וכו'. בשבועות משום מתן תורה ובא הרמז וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וכן על זה הדרך בכולם יש להם טעם עצמי לעיקר המצוה למה צוותה תורה שביום זה נשבות וכל אחד חלוק מחבירו ואף כי השביתה היא מצוה שוה בכולם מ"מ אין תכלית השביתה ועניינה שוה כמבואר משא"כ התקיעה בחצוצרות ביום בא הצרה וביום המועדים על הקרבנות שתכלית התקיעות בהם אינם אלא לזכרון לפני ה' שיעלה זכרונינו לפניו לטובה להושיענו בבא עלינו הצרה ולמנוע ממנו הצרה שלא תבא הרי התכלית ובחינת הענין שוה. ואין לגמגם משביעי של פסח דהתם על כרחך אינו משום נס דיציאת מצרים דביום ראשון סגי וזה מבואר כנז"ל ואין להאריך. זאת ועוד דנראה כוונת התורה לצרפן למצוה אחת דאל"כ למאי איצטריך לגלות לנו טעמא דמלתא לישתוק מטעם הדבר ואנא הוה אמינא מסברא איזה טעם שיהיה דהסברא מסייענו משום דעת רצון היא אלא ודאי דיהא הטעם להדיא בדיוק עצמי כאמור ומה גם שהם פסוקים סמוכים זה לזה ובדין היה להזכיר מצוה זו בענין המועדים בפרשת אמור כשהזכיר הקרבנות שם היה לו לכתוב שבימים אלו אנו מצווים לתקוע בחצוצרות. זאת ועוד שכתב וביום שמחתכם וכו' בוי"ו החיבור לפסוק שלמעלה לרמוז לנו שהכל ענין אחד. ולא תקשה מביום השביעי הכתוב בפרשת אמור שכבר כתבנו לעיל תירוץ מספיק לזה.

מקרא קדשׁ. קַדְּשֵׁהוּ בִכְסוּת נְקִיָּה וּבִתְפִלָּה, וּבִשְׁאָר יָמִים טוֹבִים בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה וּבִכְסוּת נְקִיָּה וּבִתְפִלָּה (עי' ספרא):