וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן׃
עיקר תוספות יום טוב
שכן כתיב בהו שבתון בפרשת אמור גם ממחרת השבת דעומר פירשו רז"ל ממחרת יו"ט:
שפתי חכמים
מניח ידו תחת יד הבעלים ומניף. פירשתי בפרשת צו (ויקרא ז ל) ובפ' תצוה (שמות כט כד) ובפ' אמור (ויקרא כג יא). והוכחתו מדה"ל ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח ה' וגו', מידך ל"ל, אלא מידך מופנה לג"ש, נאמר כאן יד ונאמר בבעלים דשלמים יד (שם ז ל), מה להלן תנופה כדמפורש שם אף יד דהכא לענין תנופה. והתנופה דהכא פירש"י בפ' לולב וערבה (סוכה מז:) שהבעלים אוחזים בשפת הטנא, וכהן מניח ידיו תחת שוליו של טנא. ואע"פ דגבי שלמים הכהן מניח ידו תחת יד בעלים ממש, משום דגבי שלמים ליכא שפה ושולים, משום הכי ידו של כהן תחת יד הבעלים ממש:
משנת ארץ ישראל
לקצירת העומר – במוצאי יום טוב הראשון של חג הפסח. בספר ויקרא כג ט-יד התורה מציעה את מצוות הבאת העומר "ממחרת השבת" (פסוק יא). מסורת החכמים פירשה "ממחרת שבת" זה כמכוון למחרת יום טוב הראשון של פסח, למחרת יום השבתון והחג שנזכר לפני כן בפרשה. לקביעת יום הבאת העומר מתקשרת גם ספירת "שבע שבתות" שבסופן נחוג חג השבועות, וכאמור בכתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימֹת" (פסוק טו). במסורת התנאית (משנה, מנחות פ"י מ"א-מ"ו; תוס', שם פ"י ה"כ-הכ"ג) תואר בהרחבה מעשה קצירת העומר אשר נעשה בפומבי רב: "כל כך למה מפני הביתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב" (משנה, שם מ"ג; תוס', שם הכ"ג). קצירת העומר נעשתה אף בשבת, ואף זאת בפומבי ובמודגש (משנה, שם מ"א ומ"ג; תוס', שם ה"כ). מעשים אלו מסבירים יפה את העובדה שהמשנה מונה במפורש את קצירת העומר, שהרי לא כל המעשים שנעשים רק בלילה סדורים במשנתנו. הרי"ף וכמה מן הראשונים473הר"ן בפירושו לרי"ף; הראבי"ה ח"ב סימן תקעא, עמ' 296; תקכו, עמ' 174 ואחרים, וראו בהערה 26 שם. יש מהם שכותבים "ואיכא ספרים דנסחי 'לקצירת העומר ולספירת העומר' ". ראו אף במלאכת שלמה למשנתנו. גורסים במשנתנו: "לקצירת העומר ולספירת העומר", אולם לא מצינו ספירת העומר בכתבי היד של המשנה. קרוב לומר ש"ספירת העומר" הוכנסה למשנתנו בספריהם של ראשונים על פי הברייתא המצויה בשני התלמודים ובספרא: "קצירה וספירה בלילה"474בבלי, כא ע"א; ירו', עג ע"ג; ספרא, אמור פרק יב, ק ע"ד; בבלי, מנחות סו ע"א. . מלשון המשנה והברייתא משמע שהקצירה והספירה אינן כשרות אלא בלילה, שכן גם הדברים הנעשים ביום אינם נעשים אלא ביום ואין לעשותם בלילה. הסוגיה בבבלי מנחות (עב ע"א) מסיקה ממשנתנו ובמיוחד מן הכלל בסופה: "מה דיום – בלילה לא, אף דלילה – ביום נמי לא". דברים אלו מנוגדים לדברי המשנה במנחות הקובעת: "מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר" (פ"י מ"ט). הסוגיה במנחות מסבירה את הסתירה בכך שלפנינו דעות שונות של תנאים. ספירת העומר התקשרה בכתובים ובברייתא של התנאים לקצירת העומר, ומשעה שקוצרים את העומר מתחילים לספור: "אימתי הן תמימות כשאתה מתחיל בערב"475ספרי דברים, ראה פיס' קלו, עמ' 192; ספרא, שם; מנחות שם. . לא מן הנמנע כי ההבדל בין משנתנו לבין הסוגיות בתלמודים הגורסות שאין לספור ביום, בניגוד למשנת מנחות הסבורה שניתן לקצור ולספור גם ביום, מוצא את ביטויו בחילוק שמצינו בין בני ארץ ישראל לבין בני בבל. לפי ספר החילוקים, סימן מד: "אנשי מזרח אין סופרין את העומר אלא בלילה ובני ארץ ישראל ביום ובלילה"476ראו דיונו של מרגליות במהדורתו, עמ' 168-167. .
משנת ארץ ישראל
זמין למנויי פרימיום בלבדמלבי"ם באור המילות
זמין למנויי פרימיום בלבדרש"י
קמח מצות. למדנו שפסח היה, יום תנופת העומר, לכך נאמר (לקמן ז יג) והנה צליל לחם שעורים מתהפך וגו':