וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ס)
רמב"ם
אמר הכתוב לא תכלה פאת שדך בקצרך (ויקרא כ״ג:כ״ב) בא ללמדנו שיניחנו פאה מחוברת לקרקע וזה בקציר ומה שדומה לזה מן הדברים שאפשר לקטן ולגדול לקחתה:
בית יוסף
מתנות עניים שהם לקט שכחה וכו' כתב הרמב"ם שאין נוהגות מן התורה אלא בארץ בפ"א מהלכות מתנות עניים כתב בלשון הזה כל מתנות העניים האלו אין נוהגות מן התורה אלא בא"י בתרומות ומעשרות הרי הכתוב אומר (ויקרא כ״ג:כ״ב) ובקצרכם את קציר ארצכם וכי תקצור קצירך בשדך וכבר נתפרש בתלמוד שהפיאה נוהגת בח"ל מדבריהם ויראה לי שה"ה לשאר מתנות עניים אלא שכולן נוהגות בח"ל מדבריהם ע"כ לשונו ומ"ש שנתפרש בתלמוד שהפיאה נוהגת בח"ל מדבריהם הוא בפ' ראשית הגז (חולין קלז:) אהא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו פיאה בס':
ברטנורא
הפאה. שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים, כדכתיב (ויקרא כ״ג:כ״ב) לא תכלה פאת שדך בקצרך: