דַּבֵּ֛ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר בַּחֹ֨דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֜י בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֗דֶשׁ יִהְיֶ֤ה לָכֶם֙ שַׁבָּת֔וֹן זִכְר֥וֹן תְּרוּעָ֖ה מִקְרָא־קֹֽדֶשׁ׃
ב"ח
בשני מתפללין ותוקעין כמו בראשון כו' זה פשוט וכבר נתבאר דאם חל ר"ה בשבת דאומרין זכרון תרועה ובהגהת מנהגים כתוב עוד מצאתי בספר ישן בשבת אומר בפסוקי מוסף במקום ובחדש השביעי פסוק אחר האמור בפרשת אמור דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש וכו' עד אשה לה' ואומר ונאמר ועשיתם עולה לריח ניחוח כו' עד תמימים כמ"ש בפ' פנחס ומסתברא כך לפי שיש בפסוק שבאמור זכרון תרוע' ולא יום תרוע' עכ"ל וכמדומה שלא נהגו כן וכן נראה עיקר שהרי ד"ת יום תרוע' הוא אף בשבת:
מעשה רקח
מצות עשה וכו'. הנה הרב המגיד ז"ל נתעורר שרבינו בספר המצות [עשה] נ"ט מנה תרועה זו ותקיעה שבשעת הקרבנות במצוה אחת ותמה עליו שהרי שני פסוקים הם בכתוב וכו' ותירץ דמצוה כללית אחת היא לתקוע וכו' ע"כ. ולא ידעתי איך נחה דעתו דעת עליון בזה כיון דסוף סוף שני פסוקים ועניינים חלוקים הם ותו דאם כן בואו ונאמר דתקיעת שופר דר"ה ויוה"כ דיובל ימנו במצוה אחת שהכל ענין תקיעת שופר ויותר דימוי ושייכות יש להם מהנך דחצוצרות שהרי לומדים זה מזה בג"ש דשביעי שביעי כדאיתא בשלהי ר"ה ומנאן רבינו לשתי מצות בעשין קל"ז וק"ע וכן הקשה מהר"י רוזאניס ז"ל בספר פרשת דרכים דף ס' והניחו בצ"ע עיי"ש ומאי דנראה לענ"ד דשתי מצות אלו מסתבר טפי למנותן לאחת מתרי טעמי חדא שהכתוב הזכירם סמוכים זה לזה וכי תבואו מלחמה וכו' וביום שמחתכם וכו' בפרשה אחת דמשמע דר"ל כן תעשו בין בעת צרה בין בשעת הקרבן ותו משום דעניינם שוה שהכל לזכרון לפני ה' שיעשה בקשתינו כדכתיב ונזכרתם לפני ה' אלהיכם וכתיב והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם וכו' ובמדרש איתא והיו לכם לזכרון למה נאמר לפי שהוא אומר ותקעתם בחצוצרות שומע אני קרבנות שתקעו עליהם יהיו כשרים ושלא תקעו עליהם לא יהיו כשרים תלמוד לומר והיו לכם לזכרון לזכרון נתנו ולא להכשיר קרבן ע"כ. הרי דעניינם שוה דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ולכך דין הוא שימנו למצוה אחת משא"כ שופר דר"ה ויוה"כ דיובל דרחוקים בענייניהם הרבה דבר"ה התקיעה בשופר היא לזכרון לפני ה' דומיא דהך זכירה דחצוצרות [ואע"פ כן אין למנותם עם אלו משום דהתם שופר והכא חצוצרות] כדכתיב בפרשת אמור זכרון תרועה מקרא קדש אבל שופר דיוה"כ דיובל אין עניינו לשום זכרון אלא סימן ודרך העברת קול לשלוח עבדים ונראה דלזה ממש נתכוון רבינו בסה"מ עשין קל"ז וז"ל וידוע כי התקיעה ההיא היא ביובל אמנם לפרסם החירות ושהוא מין הכרזה והוא אמרו וקראתם דרור וכו' ואין עניינה כענין תקיעת ר"ה כי היא זכרון לפני ה' וזהו להוציא את העבדים ע"כ. מוכח להדיא שהרגיש בזה דאמאי לא מנינן להו במצוה אחת דהכל מצות שופר הוא דומיא דהך דחצוצרות ומה גם דלמדין זה מזה בג"ש כמבואר בדבריו שם ובא התירוץ דשאני מצות שופר מדין חצוצרות משום דאין ענין ותכלית התקיעות שוה מה שאין כן בחצוצרות שעניינם ותכליתם שוה לזכרון לפני ה'.
משנת ארץ ישראל
הפסוקים בתורה העוסקים בתקיעת שופר מתפרשים על בית המקדש בלבד: "שבתון זכרון תרועה... והקרבתם..." (ויקרא כג כד-כה); "יום תרועה יהיה לכם. ועשיתם עולה..." (במדבר כט א-ב). בשני המקומות הקרבת הקרבן צמודה לתקיעה בשופר. אמנם ניתן היה להפריד בין המצוות, אך נראה שכך הבינו קדמונים את הציווי. ההחלטה לתקוע ב"מדינה" היא אחד הצעדים הקדומים שננקטו להחלת מעמדות החג בכל ישראל, וכבר עסקנו בכך במבוא. איננו יודעים מתי הוחלט לתקוע בכל בית יהודי, אך הלכה זו התפשטה כבר בימי בית שני. על בסיסה של הלכה מקובלת זו הוסיף רבן יוחנן בן זכאי הלכות נוספות שתידונה להלן. תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי מהווה, אפוא, עדות לתהליכים שקדמו לה, ומאפשרת לתארכם לפחות לסוף ימי בית שני. מן המשנה עולה בבירור שמקובל היה שלא לתקוע במדינה בראש השנה שחל בשבת. טעמה של אבחנה זו יידון להלן.