פרשנות מצטטת על ויקרא כג:לג

ויקרא כג לג-מג

ביום טוב הראשון של חג – הסוכות. חג הסוכות מכונה בספרות התנאית "חג" סתם, בפרשת מועדות שבתורת כהנים – הפרשה בספר ויקרא כג מפסוק לג ואילך, ושאר כל ימות החג קוראים בקרבנות החג – בימי חול המועד קוראים את הפרשה הקצרה של קרבנות היום שמספרם הולך ופוחת כל יום, כמפורט בפרשת קרבנות החג שבבמדבר כט מפסוק יז ואילך. הפירוט של הקריאה ערוך בתוספתא (פ"ג [ד] ה"ח ואילך), ולפי אותו הסדר גם בתלמוד הבבלי, לא ע"א. אין לא במשנה, לא בתוספתא ולא בתלמוד הירושלמי כל זכר לקריאה מיוחדת ביום השמיני, בחג שמיני עצרת. בתוספתא, בסוף הלכה ח, אף נאמר במפורש: "בשמיני: וביום השמיני". רק בתלמוד הבבלי מנויות הקריאות המיוחדות המתקשרות לסיום התורה ולחג שמחת תורה. השאלה ממתי נוצרה הזיקה בין חג שמיני עצרת לחג המוקדש לסיום התורה עדיין פתוחה⁵⁶⁵"וזאת הברכה" נקראת, לפי הבבלי, ביום השני של החג האחרון. השם "שמחת תורה", כידוע, אינו נזכר, גם לא בתלמוד הבבלי. הקריאה בפרשה האחרונה של התורה ביום אחרון של חג היא לפי הנוהג הבבלי של קריאת כל התורה במשך שנה אחת. במילואים לחילופי המנהגים הביא לוין דיון ארוך על מנהגי ארץ ישראל ובבל בקריאה בשמיני עצרת, ראו שם, עמ' 12-9; מנהג בבל היה לקרוא מ"המצוה הזאת" (דברים לא יא), "ועדין קורין אותה בארץ ישראל". פרשה זו עוסקת בנתינת התורה, ומעידה על קשר בין שמיני עצרת לחגה של תורה. שתי ההצעות האחרות לקריאה המופיעות שם אינן קושרות את שמיני עצרת לחג התורה, אלא שהקשר בין פרשת "המצוה הזאת..." וחג התורה בעייתי. ייתכן שהפרשה נבחרה משום שהיא מסתיימת בפרשת הקהל, וכנוסח ארץ ישראל שפרשת הקהל הייתה ביום טוב האחרון של חג (ראו פירושנו לסוכה פ"ב מ"ו). עם זאת, יש גם עדויות לכך שגם בני ארץ ישראל הכירו בזיקה שבין שמיני עצרת וסיום התורה. בחלק מכתבי היד של פסיקתא דרב כהנא מופיעה דרשה לשמיני עצרת, והיא מוסבת על פרשת "וזאת הברכה" (עמ' 451-437). בכתב יד צ של אותו מדרש יש גם דרשה אחרת ליום טוב שני של סוכות. המדרש עצמו הוא ארץ-ישראלי, אך שתי דרשות אלו הן תוספות כמנהג בבל, או שמא היו גם בארץ ישראל קהילות שנהגו כמנהג הקריאה הבבלי שבו סיימו את התורה בשמיני עצרת. בספר החילוקים (סימן מח) נאמר שאנשי בבל עושים "שמחת תורה" (בחג הסוכות) כל שנה, ואנשי ארץ ישראל פעם בשלוש שנים וחצי. המילים "בחג הסוכות" אינן בחלק מעדי הנוסח, ראו מהדורת לוין, עמ' 99-98. ניכר שבשתי העדות כבר הכירו את חגה של תורה, ורק נחלקו במועדו המדויק. זאת ועוד. בנוסח התפילה של קהילת ארץ ישראל בפוסטט קראו בשמיני עצרת בפרשת "וזאת הברכה" ופייטו פיוטים לסיום התורה, ראו פליישר, תפילה, עמ' 311-306; 318. ייתכן שמנהגים אלו נקבעו בלחצם של השכנים, בני בבל, שלחצו על קבלת המנהג הבבלי, אך ייתכן גם ש"מנהג בבל" היה מוכר גם בחלק מהקהילות בארץ ישראל כבר בתקופה הקדומה. אנו נוטים לפרשנות השנייה, אך לא כאן המקום להרחיב בכך. . מכל מקום, הדבר מעיד על מרכזיותו של לימוד התורה ומשקף את מעמד הלימוד בחברה היהודית.

חוץ מלילי יום טוב הראשון. דילפינן חמשה עשר חמשה עשר מחג המצות, מה אכילת מצה לילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, אף סוכה כן: