פרשנות מצטטת על ויקרא כג:לד

בין עצי דפנות עט״ז הגה הב״ח ז״ל כתב דהר״מ ז״ל מ״ה אוסר דפנות דאף הם בכלל סוכה יע״ש. ודברי הט״ז בכאן אני העני תמה על עצמי שלא זכיתי להבין דבריו הקדושים בכאן כי מקרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים בדברים י״ו בפרשת ראה באספך מגרנך ומיקבך דרשינן לסכך דלא מייתר הסוכות משא״כ דאסור בהנאה יליף מקרא אחרינא בפ׳ אמור ויקרא כ״ג חג הסוכות שבעת ימים לה׳ דמיותר הסוכות כמ״ש הב״ח ז״ל וכל היכא דמיותר אף דפנות בכלל כמו בסוכת בסכת ועט״ז תר״ל אות א׳ וצ״ע ועא״ר סי״א דפנות מ״ה אסורים וכ״נ לכאורה ממ״ש הר״ן ז״ל בביצה ל״א כיון דפנות צריך לסכך איתקש לחגיגה יע״ש. ועי׳ אות ב׳ ואי״ה שם יבואר עוד:

מן המקראות הסודרות את חג הפסח וחג הסוכות יש ללמוד שאין כל ימי חג הפסח וימי חג הסוכות שווים במעמדם. על חג הפסח נאמר: "שבעת ימים מצות תאכלו" (שמות יב טו), אך רק: "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש" (שם טז). כיוצא בו בחג הסוכות: "חג הסכות שבעת ימים לה' " (ויקרא כג לד), אך רק "ביום הראשון מקרא קדש... ביום השמיני מקרא קדש" (שם לה-לו). במדרש ההלכה נדרשה ההלכה שאף ימי חול המועד נקראו מקראי קודש: "אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהם קרויין מקרא קודש, חולו של מועד מנין, תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש"²מכילתא, מסכתא דפסחא ראש פרשה ט, עמ' 30, והשוו מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, יב טז, עמ' 18; ספרי במדבר, פיסקא קמז, עמ' 194. .

וְרָאִיתִי לְהָרַב הַמֻּפְלָא הר״י רוֹזָאנִישׁ זצוק״ל בַּסֵּפֶר הַנִּכְבָּד מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ (הלכות חמץ ומצה פ״ו ה״א) שֶׁהֵבִיא בָּרַיְתָא אַחַת דּוֹמָה לְמַה שֶׁלְּפָנֵינוּ, דְּתַנְיָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים פֶּרֶק י״א וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת״ – יוֹם זֶה טָעוּן מַצָּה וְאֵין חַג הַסֻּכּוֹת טָעוּן מַצָּה, שֶׁהָיָה בְּדִין, וּמָה אִם זֶה שֶׁאֵינוֹ טָעוּן סֻכָּה טָעוּן מַצָּה, זֶה שֶׁטָּעוּן סֻכָּה אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטְעוֹן מַצָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת״ טָעוּן מַצָּה וְכוּ׳, וְשָׁם בְּפֶרֶק י״ד תַּנְיָא וְזֶה לְשׁוֹנָם: ״הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת״ – זֶה טָעוּן סֻכָּה וְאֵין חַג הַמַּצּוֹת טָעוּן סֻכָּה, שֶׁהָיָה בְּדִין, וּמָה זֶה שֶׁאֵינוֹ טָעוּן מַצָּה טָעוּן סֻכָּה, חַג הַמַּצּוֹת שֶׁהוּא טָעוּן מַצָּה אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטְעוֹן סֻכָּה, תַּלְמוּד לוֹמַר ״הַזֶּה״ – זֶה טָעוּן סֻכָּה וְאֵין וְכוּ׳. וְהִקְשָׁה הָרַב הַקֻּשְׁיוֹת עַצְמָם שֶׁכָּתַבְנוּ בְּבָרַיְתוֹת טַהֲרַת מְצוֹרָע, דִּרְשׁוּ מֵעַל סֵפֶר הָרַב מַה שֶׁתֵּרֵץ בָּזֶה. וּדְבָרָיו ז״ל קְצָת דְּחוּקִים, וּבִפְרָט לְכַת הַפּוֹסְקִים (רמב״ם ועוד) שֶׁסּוֹבְרִים דְּסָפֵק דְּאוֹרַיְתָא שֶׁמּוּתָּר מִן הַתּוֹרָה, לֹא יַעַמְדוּ דִּבְרֵי הָרַב עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַמְּעַיֵּן בִּדְבָרָיו.