פרשנות מצטטת על ויקרא כג:מא

שנאמר תחוג וכו'. כתב הפר"ח ז"ל דלמה לא הביא פסוק דוחגותם אותו חג לה' כדאיתא בפ"ק דחגיגה דף ט' ותירץ משום דהני קראי סמיכי הדדי בפרשת אמור ועוד נראה משום דבילקוט שם הביאו מהנך תרי קראי ויש להוכיח משם דקרא דוחגותם גלה על פסוק דתחוג עיי"ש וכפי' רש"י שם וכבר ידוע דרכו של רבינו שמביא הפסוק שנראה לו יותר במקום דליכא נפקותא דדינא:

חיוב החגיגה לא אמור במפורש בתורה, אך הוא עולה בבירור מתוך הפסוקים העורכים את פרשת המועדים. כשהתורה עורכת את שלושת הרגלים היא מוסיפה תמיד את הלשון "חג": "וחגֹתם אֹתו חג לה' " (שמות יב יד; ויקרא כג מא); "שבעת ימים תחֹג" (דברים טז טו). הסוגיה בבבלי (י ע"ב) מוכיחה מפשוטם של המקראות שאין חג אלא זביחת קרבנות. בשמות ה א אמור: "שלח את עמי ויחֹגו לי במדבר", ובהמשך דבריו חוזר משה על דרישתו: "ונזבחה לה' אלֹהינו" (פסוק ג), ולהלן: "בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו" (י ט). שתי מסורות בספרות התלמודית מעידות על נוהג החגיגה מימי שמעיה ואבטליון. בברייתא בבבלי פסחים נאמר כי היה ויכוח בין יהודה בן דורתאי וחכמים אם חגיגה הבאה עם הפסח דוחה את השבת. לדעתו של יהודה בן דורתאי החגיגה דוחה את השבת כשם שהפסח דוחה את השבת: "תניא יהודה בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו והלך וישב לו בדרום, אמר אם יבוא אליהו ויאמר להם לישראל מפני מה לא חגגתם חגיגה בשבת מה הן אומרים לו. תמהני על שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שהן חכמים גדולים ודרשנין גדולים ולא אמרו להן לישראל חגיגה דוחה את השבת" (ע ע"ב). מתוך הדברים משתמע כי אנו נמצאים בימים הסמוכים לימי שמעיה ואבטליון, ויהודה בן דורתאי תמה על שני גדולי הדור אשר, כפי המשמע, כבר אינם בחיים אך מסתמכים על דבריהם ומזכירים את הוראתם¹⁶ראו הדיון בפירושנו לפסחים פ"ו מ"ג. . מימים קדומים אלו בתולדות ההלכה אף המסורת על הלל שבירושלמי פסחים: "על זה עלה הלל מבבל. כתוב אחד אומר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר (דברים טז ב) וכתוב אחר אומר מן הכבשים ומן העזים תקחו (שמות יב ה), הא כיצד צאן לפסח וצאן ובקר לחגיגה... ודרש והסכים ועלה וקיבל הלכה" (פ"ו ה"א, לג סע"א). על פי הירושלמי הייתה, אפוא, הלכה מקובלת בארץ ישראל על החגיגה שבאה מן הצאן ומן הבקר, בניגוד לפסח שאינו בא אלא מן הצאן. עם זאת, אפשר שזו רק ראייתו המאוחרת של התלמוד שבא לעמעם את המהפכה שיזם הלל ולראותה כדרשה רגילה. עסקנו בהרחבה בנושא זה בנספח למסכת פסחים וראינו כי כל אחת מהמסורות שבידינו מדגישה מרכיב אחר: לימוד תורה, חשיבות השמועה והציטוט, היכולת לדרוש וכו'.

המכילתא דרבי ישמעאל (מס' דפסחא פרשה ז, עמ' 26-25; שם פרשה יז, עמ' 65-64) מדגישה כי בחג המצות חובת החגיגה היא במשך כל שבעת הימים; לגבי סוכות, לעומת זאת, הספרא (אמור פרשה יב, פרק יז) מדגיש כי החגיגה היא יום אחד בלבד. נראה שאף במכילתא הנ"ל זו כוונת ההדגשה: "או אינו מדבר אלא בחג? כשהוא אומר 'וחגותם אותו חג ליי' (ויקרא כג מא) – הרי חג אמור, ומה אני מקיים 'שבעת ימים תחוג לה' ' – להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה". כך גם עולה ממדרש תנאים לדברים (טז, יד-יז, עמ' 95-94), וכך עולה גם ממשנה ו להלן. לאור זאת אפשר לטעון כי בית שמאי תפסו שיש דין מיוחד ליום טוב הראשון של חג, שבו חייבים להביא את שלמי החגיגה, אשר לדעתם באים מן החולין בלבד.