פרשנות מצטטת על ויקרא כג:מב

ושאין לה ג׳ דפנות. דכתיב בסכת בסכת בסוכות, שנים חסרים ואחד מלא, חד לסכך דפירוש סכה סכך, פשו להו תלתא לג׳ דפנות. אתיא הלכה למשה מסיני ובצריה לדופן חדא ואוקמיה אטפח, נשארו שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח. לפיכך סוכה שיש לה שתי דפנות זו אצל זו, עושה דופן ג׳ שיש בו טפח ומשהו ומעמידו בפחות מג׳ סמוך לאחד משתי הדפנות, שכל פחות מג׳ כלבוד דמי, ונחשב כאילו הוא דופן של ד׳ טפחים ונמצא רוב דופן עשוי, והרי יש לסוכה זו ג׳ דפנות. וצריך לעשות לה צורת פתח. ואם שתי הדפנות הם זו כנגד זו וביניהן מפולש, מביא פס שיש בו ד׳ טפחים ומשהו ומעמידו בפחות מג׳ סמוך לאחד משתי הדפנות ונחשב כאילו יש בפס זה ז׳ טפחים שהוא שעור הכשר סוכה לארכה ולרחבה, שהסוכה צריכה שתהא ז׳ על ז׳ כדי שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו, ו׳ על ו׳ לראשו ורובו, וטפח על טפח לשולחנו:

וישמע יתרו כהן מדין וגומר עד ויהי ממחרת וישב משה וגומר קודם שנתעסק בביאור דברי הפרשה ראוי לחקור אם ביאת יתרו ועצתו למשה היה קודם מתן תורה כסדר הפרשיות או היה אחר מתן תורה וכבר נחלקו בזה חז"ל הראשונים ומפרשי התורה עשו ראיות כל אחד למה שנטה בו דעתו. כי הנה הראב"ע פסק הדין שלא בא יתרו אלא אחר מתן תורה באותו זמן שישבו ישראל בסיני בשנה השנית אחרי שהוקם המשכן ומכח דברו נראה שרשם בזה טענות. הא' ממה שהעידה התורה שבא יתרו אל משה אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים מורה שכבר היה בסיני כשבא. הב' ממה שאמרה תורה שהקריב יתרו עולה וזבחים לאלהים ולא נזכר בכתוב שבנה מזבח חדש להעלותם עליו מורה שבא אחר מתן תורה והעלה עולותיו במזבח שבנה שם משה לכרות הברית שהי' אחר מתן תורה. הג' ממה שאמר משה לחותנו והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו וקודם מתן תורה לא היו עדיין חוקים ותורות ללמדם כי הנה מה שאחז"ל (שם נ"ז) ששבת ודינין במרה איפקיד לא יקרא אותו הראב"ע לפי שאחר שנתנה התורה נאמר למשה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם מורה שאז נתנו הדינין. הד' ממה שאמר משה לחותנו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' ואמר כי על כן ידעת חנותנו במדבר וזה היה בשנה השנית כשנסעו מסיני. הה' ממה שאמר משה במשנה תורה (דברים א' ו') ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה והיה זה קרוב למסעם מסיני ושם כתוב ואומר אליכם בעת ההיא וגו' הבו לכם וגו'. מורה שבנסעם מהר סיני שהיה שנה אחת אחרי מתן תורה אז נעשה מנוי השופטים לא קודם מתן תורה. אלה הם חזוקי טענותיו של הראב"ע להוכיח שבא יתרו אחר מתן תורה. אבל הרמב"ן סבר שיתרו בא קודם מתן תורה כסדר הפרשיות בהיותם ברפידים כמו שאמרו במכילתא (זבחים קט"ז) וישמע יתרו מלחמ' עמלק שמע ובא שהיא כתובה בצדו. אבל לא השיב הרב על טענותיו כי אם על הראשונה מהן בלבד וגם תשובתו עליה דרך עקלתון ועוד ראיתי בדעתו זרות אחר והוא שכתב כדי לישב הפסוקים ששתי פעמים בא יתרו אל משה. הא' קודם מתן תורה ושב לארצו כמ"ש וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו. והב' שחזר לבוא עם קרוביו וזרעו ושאז אמר לו משה אל נא תעזוב אותנו וזה אין ראוי לקבלו כי התורה זכרה ביתרו ביאה אחת לא שתי ביאות ואין זה אלא תואנות לברוח מהספקות. ולכן הנני מישב הענין כאשר עם לבבי ואשיב על טענות הראב"ע דברי שלום ואמת. ואומר שיתרו קודם מתן תורה בא כי הנה מדין היה קרוב לסיני הלא תראה שמשה בהיותו רועה את צאן יתרו חותנו היה מנהיג את הצאן אחר המדבר. ולכן מיד שיצאו ישראל ממצרים נשמע ענין יציאתם במדין וכ"ש ענין קריע' ים סוף ששמעו עמים ירגזון ובבוא ישראל אל רפידים בא עמלק וילחם בם ונשמע גם כן ענינו במדין ואז יצא יתרו מארצו והביא את צפורה בתו ושני בניה אל משה והיה זה בחדש השני מהשנה הראשונה לצאתם ממצרים. והתורה נתנה לישראל בחדש השלישי מאותה שנה בסיני. ועמדו שם כל השנה ההיא ואז עשו הסכות שאמרה תורה (ויקרא כ"ג מ"ב) כי בסכות הושבתי וגו' ושם עשו הפסח בשנה השנית בניסן עד שכל מה שכתוב בתורה מזאת הפרשה עד פרשת בהעלותך באמרו שם ויהי בשנה השנית הכל היה בי"ב חדשים הראשונים שיצאו ממצרים. והנה אמר הכתוב כאן שבא יתרו אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים. לפי שעם היות מחנה ישראל ברפידים. הנה משה הלך אל הר האלהים שהוא סיני להוציא מים מן הצור כי שם היה הצור כמו שבארתי ובהיות שמה משה והזקנים ורבים מהעם עמו שבאו לענין המים בא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ר"ל מאותם שהיו ברפידים ומשה מהר האלהים שהיה יושב שם שלח את יהושע להלח' בעמלק ונשאר משה בהר כי ע"כ אמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה כי בחר באותו מקום להיותו מעון לשכינה ומקום קדוש ויתרו בא ממדין ומצא את משה שם בהר של מדבר סיני ומפני זה אמר שבא אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים שהוא מדבר סין הוא המקום הכולל ושבא למקום המיוחד שהיה משה עומד בו והוא הר האלהי' כי משה מן העת שהכה צור ויזובו מים היה עומד שם להיותו מקום קדוש ולכן אמר עומד בלשון הווה. ואין לתמוה מאשר קודם מתן תורה נקרא הר האלהים כי הנה במראת הסנה נאמר (שמות ג' ח') ויבוא אל הר האלהים חורבה ובאהרן כשבא אל משה כתיב ויפגשהו בהר האלהים לפי שנקרא כן על שם סופו ומשה כשכתב את התורה תמיד קראו כן. הנה התבאר מזה שאין להראב"ע טענה כלל מפסוק אשר הוא חונה שם הר האלהים. ואמנם הטענה הב' שעשה ממה שאמר שהעלה יתרו עולה וזבחים לאלהים ולא זכר הכתוב שנעשה שם מזבח חדש. אינה טענה כי הנה במזבח שבנה משה על מלחמת עמלק כשקרא שמו ה' נסי בו הקריב יתרו עולה כולה כליל לגבוה וזבחים רוצה לומר זבחי תודה וזבחי שלמים ואמנם הטענה הג' שעשה מפסוק והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו גם היא אינה כלום כי שבת ודינין במרה איפקוד ואין לטעון על זה מפרשת ואלה המשפטים כי לא אחז"ל שנתנו במרה הדינין לישראל אלא למשה רבינו והיה זה כדי שישפוט את העם בצדק ומשפט. ואחרי שנתנה התורה בסיני צוה ה' למשה פרשת ואלה המשפטים שיערוך וילמד אותם לישראל כדי שחכמיהם ושופטיהם ידעו גם הם לשפוט צדק וז"ש (שם כ"א א') ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם רוצה לומר שיסדר וילמוד אותם להם עם היות שמשה כבר ידע אותם ממרה ולכן אמר והודעתי את חוקי האלהים ואת תורותיו. ואמנם הטענה הד' שעשה ממאמר משה לחותנו נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אינה טענה כי הנה מן העת שיצאו ממצרים היו נוסעים אל המקום אשר אמר ה' והלשון הזה אינו מכריח זמן בואו הלא תראה שבחחלת נבואת משה נאמר לו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ הכנעני וצדק אם כן אומרו נוסעים אנחנו. אמנם הטענה הה' שעשה ממה שאמר במשנה תורה ואומר אליכם בעת ההיא וגו'. הנה יתבאר אחר זה שעם היות עצת יתרו ובואו קודם מתן תורה. הנה משה לא עשאה בפועל כי אם אחרי שקבלו התורה והמצות בסיני ולכן אין סתירה ממה שנאמר כאן למה שנאמר שם. וכלל הענין שיתרו בא מיד אחר מלחמת עמלק קודם מתן תורה ורא' את משה בהיותו שופט את העם והם נצבים עליו מן הבוקר עד הערב ויעצו במנוי השופטים אבל משה רבינו עם היות ששמע לקול חותנו ויעש ככל אשר אמר. הנה לא עשאו מיד אלא אחרי כן בעת נסעם מסיני כמו שיתבאר. אך התורה ראתה להשלים בזה פה ספור יתרו במה שאמר ויבחר משה וגו' וכן וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו לא שהלך קודם מת"ת אלא אחרי כן בזמן שהלך ומה שנא' בפ' בהעלותך נוסעים אנחנו הוא ספור מה שנאמר בהיותו עם משה ושחלה משה פניו שלא יעזוב אותם כיון שכבר ידע וראה חנותם במדבר ועכ"ז לא רצה אבל הלך לארצו. והנה נזכר זה שמה כי אז עברו אותם הדברים ביניהם כשנסעו העם מסיני. האמנם מצאנו זרע יתרו אח"כ בין עמלק ובין ישראל כי מפני זכותו נתחברו לישראל. והיוצא מכל זה שביאת יתרו ועצתו היתה קודם מתן תורה וישב ימים רבים עמה' במדבר ב' שנים או יותר ושמה שנאמר כאן וישלח משה את חותנו הוא תשלום ספורו אבל לא שלחו ולא הלך בפעל קודם מתן תורה ואל יקשה בעיניך הדעת הזה מכתיבת וישלח משה את חותנו בזולת זמנו להשלים הספורים כי כן תמצא בספור ירידת המן בסופו (שם ט"ז ל"ג) ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר מן והנח אותו לפני ה' וגומר ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת ובני ישראל אכלו את המן וגומר המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען האם נאמר שאז באלימה שנאמר זה הניחו אהרן לפני העדות. והלא לא היה שם ארון העדות עדיין וכן האם כבר עברו ארבעים שנה שאכלו את המן וכבר באו אל קצה ארץ כנען. אלא בהכרח נאמר שכאשר כתב משה את התורה בכתבו ספור המן כדי להשלים ספורו ספר זה עם היות שהיה אח"כ ימים רבים. וכבר כתב הרמב"ן שאם היתה ביאת יתרו אחר מתן תורה היה הכתוב תולה ביאתו בששמע המעמד הנכבד ההוא. וכאשר ספר לו משה את כל הנפלאות שעשה אלהים לפרעה ולמצרים על אודות ישראל. היה מספר לו גם פלא מעמד הנבחר שהיה דבר יותר מתמיה. אלא שעדיין לא היה ולכן לא שמע אלא ענין מצרים וזה שכתוב וישמע יתרו כהן מדין חותן משה רוצה לומר שעם היותו שר וגדול במדין גם היה חותן משה שלכן היה ראוי שמשה ילך לראות לארצו בהיותו קרוב לשם מאד כל שכן בעבור אשתו ובניו שהיו במדין שדרכו של איש לחזר על האשה ואין דרכה של אשה לחזר על האיש. הנה על כל זה לא היה הענין כן כי כאשר שמע יתרו אע"פ שהיה כהן מדין וחותן משה את כל אשר עשה אלהים למשה רוצה לומר מהכבוד והגדול' לישראל עמו מהגאולה וההצלה. והיה כל זה שעשה להם כי הוציא ה' וגו' רוצה לומר כאשר הוציאם כי הנה מלת כי במקום הזה היא מלשון כאשר. ויכלול באמרו את כל אשר עשה מכות מצרים ותחלואיה וגם קריעת ים סוף וטביעת המצריים ומלחמת עמלק. התעורר יתרו מפני השמועה ההיא ששמע לקחת את צפורה אשת משה שהיה ראוי מפני זה שהוא ילך ללקחה ולפייסה ולראות את שני בניו ובפרט שלידתם היה סימן לכל טובו ומעלתו. כי היה שם האחד גרשום להורות על התחלתו שהיה גר בארץ נכריה ושם האחד אליעזר כי אמר בקראו אותו זה השם אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה סימן שהצילו השם מחרב פרעה שלא הרגו על כל המכות שהכהו אבל משה כדי שלא להפסיק בדבקות האלהי והנהגתו לעם. ובהכנסו לקבל התורה לא הלך למדין הקרוב אליו לכבד חותנו ולפייס אשתו ולראות את בניו והוצרך יתרו לבא לראותו. והנה אמרו שם האחד אליעזר והיה ראוי לומר ושם השני אליעזר. לכן אמרו אנשים בטעם זה שכתוב בדברי הימים שלא היה לאליעזר בן משה כ"א בן אחד והוא רחביה (ד"ה א' י"ז) ובני רחביה רבו למעלה ואחז"ל (ברכות ד' ו') למעלה מששים רבוא לכן הזכיר כאן הכתוב בו לשון אחד להורות על הדבר העצום שיצא מכח אליעזר שנקרא אחד. הנה אם כן יתרו עם כל זקנתו מפני השמועה ששמע שם לדרך פעמיו ועם אשתו של משה ובניו בא אליו אל המקום אשר הוא חונה שם והוא הר האלהים. ואפשר לפרש אל המקום אשר הוא חונה שם אל המקום שהיה משה תמיד חונה שם מתחלה כשהיה רועה את צאן יתרו כי תמיד בהר ההוא היתה ישיבתו ודבקותו ולכן אמר חונה בלשון הווה. והותרו בזה ב' השאלו' הראשונות האחת והב'. ואין ספק שהביא יתרו עגלות ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון למשה ולכל אוהביו ולעשות להם סעודה כמו שאמר לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהים וצאן ובקר כי מהם לקח להקריב את קרבנו. והיה מחכמת יתרו שלא קפץ על משה פתאום אבל שלח לומר לו ע"י שליח ובכתב אני חותנך יתרו בא אליך. וענין זה שהוא הודיעו שעם היותו חותנו והיה ראוי שמשה ילך אליו הנה הוא יתרו רצה לבוא בעבור משה לראותו באהבה מסותרת שהיה לו עמו. ולפי שלא יאמר משה אתה לא באת בעבורי אלא כדי ללוות את בתך הוצרך לומר עוד יתרו ואשתך ושני בניה עמה רצה לומר ואמנם אשתך ושני בניה היו באים אתה ולא הייתי אני צריך לבא עמה אלא שאני בא אליך לאהבתי אותך הטרחתי עצמי בזה. ולכך אמר ושני בניה עמה ולא אמר ושני בניך עמי והותרה השאלה הג'. וספר הכתוב שיצא משה לקראת חותנו ר"ל שלא יצא לקראת אשתו ובניו כי אין ראוי לאדם שיצא לקראת אשתו וכ"ש בניו אבל יצא משה לקראת חותנו מפני כבודו ומפני שהטריח עצמו לבוא לראותו. וישתחו וישק לו ר"ל שהשתחוה משה ליתרו ונתן לו חן חן על ביאתו ואז שאל איש לרעהו לשלום ר"ל כל אחד מהם לחברו השלום לו בגופו ובניו ובממונו ויבאו האהלה ר"ל לאהל משה שהיה האהל המיוחד והידוע ושם ספר משה לחוחנו כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל ר"ל המכות שנתן לו בעבורם וגם כן ספר לו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך. והם הנסים שנעשו על ים סוף ובמרה ובאלימה ובמלחמת עמלק שנעשתה ברפידים ובכלם ויצילם ה'. והנה יתרו היה מחסידי אומות העולם ולכן שמח לבו ויגל כבודו בטוב ישראל והצלחתו וזה הוא ויחד יתרו שהוא מלשון חדוה. ואמר על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל ר"ל בנסי מצרים ויציאתם משם ואמר כנגד משה ואהרן ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה כי הם היו בסכנה גדולה בזמן המכות שנעשו על ידיהם וכנגד העם אמר אשר הציל את העם מתחת יד מצרים והיה זה כאשר רדפו אחריהם שאלו חזרו להיות משועבדים אליהם היו המצריים מכלים אותם וכאלו אמר שהוא לא היה שמח במפלת מצרים ואידו כי לא יחפוץ במות המת אבל היה שמח בגאולת ישראל ותשועת משה ואהרן שנסתכנו בזה. והותרה בזה השאלה הד'. ואמנם אמרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם אונקלוס פירש בו ארי בפתגמא דחשבו מצראי למידן ית ישראל ביה דנינון. ואין ספק כמו שאמרו המפרשים שכפי פירושו העיקר חסר מן הספר ביה דנינון ונראה לי שפירושו שלם ומתישב כפי המלות. לפי שהוא הבין בי"ת בדבר שתשמש בלשון בעבור כמו התשחית בחמשה ויעבוד ישראל באשה נחש ינחש בו ורבים כן ויאמר הכתוב כי בעבור הדבר אשר זדו המצריים והוא מי היאור שצוו בזדונם להשליך שם ילדי העברים בעבור זה בא אותו דבר עליהם והם מי ים סוף כי במים זדו ובמים נדונו. ותהיה גזרת המאמר במלת עליהם כי בעבור הדבר אשר זדו באו המים עליהם. והוא על דרך ולא עליהם שנאמר בזכריהו הנביא שר"ל (זכריה י״ד:י״ז) ולא עליהם יהיה הגשם. ואפשר לפרשו עוד גם על דרך אונקלוס עתה ידעתי כי גדול ה' הנזכר בפי משה מכל האלהים שעובדים העמים כי בדבר אשר זדו המצריים עליהם רוצה לומר בא עליהם ה' הנזכר להענישם ומפני זה יתרו מאשר היה חותן משה נכנע לאמונתו ועשה עולות וזבחים לאלהים שהקרי' במזבח ה' נסי וזה מהמקנה שלו שהיה רועה סמוך לשם או שקנה אותם בדמיו שמה. ומפני שעדין לא היה יתרו מורגל בזכרון השם הנכבד אמר עולה וזבחים לאלהים מה שלא תמצא שם אלהים בשום קרבן. ואמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל להגיד שבאו אל אהל משה כי שם היו קרואים לאכול לחם מבשר זבח שלמיו וגם לחם ממש ממה שהביא יתרו ממדין לפני האלהים סמוך למזבח שהיה מקריב אל השם קרבנותיו עליו:

לא תוסיפו כגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות וכן לא תגרעו לשון רש"י (רש"י על דברים ד׳:ב׳) וכך אמרו בספרי (ראה) מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיפו ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ת"ל הדבר אפילו דבר לא תוסף עליו אבל לא באלה בלבד אמרו אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (ראש השנה כ״ח) וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מלכים א יב לג) עובר בלאו וכך אמרו (מגילה יד) לענין מקרא מגלה מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו' ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז) שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אלו המצות שנצטוו מפי משה כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו' הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר אלה המצות אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה ומה שתקנו חכמים משום גדר כגון שניות לעריות וכיוצא בהן זו היא מצוה מן התורה ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה: