פרשנות מצטטת על ויקרא כד:ט

בחנייתו נפסל ביוצא - אם יוצא חוץ לקלעים כדכתיב והיתה לאהרן ולבניו ואכלוהו במקום קדוש (ויקרא כ״ד:ט׳):

אתי חוקה מלחם הפנים - דכתיב בלחם הפנים (ויקרא כ״ד:ט׳) (מאת בני ישראל) חק עולם וכתיב בחביתין (שם ו) חק עולם לה' מה להלן י"ב אף כאן י"ב:

22-24. חלה אחת משתי חלות ארבע וחמש חלות מלחם הפנים. ר' אומ' אומ' אני שיהא זה נוטל מחצה וכו'. בבבלי הנ"ל: ונוטל חלה משתי חלות (כלומר, של עצרת), ארבע או חמש ממעשה לחם הפנים. רבי אומר לעולם חמש וכו'. ופירשה אביי שרבנן סוברים שנוטל פחות ממחצה, אלא שבחלה אין היא דרכו של עולם ליתן פרוסה³²עיין ירושלמי דמאי פ"ג ה"ג, כ"ג ע"ג. ולפ"ז אין הדין נוהג אלא בלחם גרידא, אבל לא בעור ולא בבשר, ולא מצאתי בשום מקום "פרוסה" בבשר, או בעור. ועיין רשב"א עירובין פ"א א' ד"ה פרוסה ובמאירי שם (נ"ט ע"ג ואילך) ד"ה גדולי. אבל עיין להלן הע' 34. לכהן גדול. ובלחם הפנים נוטל ארבע, לשיטת ר' יהודה (בסוף סוכה) שמשמר הנכנס נוטל שתים בשכר הגפת דלתות, ונשארו עשר חלות, ונוטל כהן גדול ארבע, כלומר חלה אחת פחות ממחצה. ולשיטת החכמים (שם) שחולקים על ר' יהודה נוטל כה"ג חמש, חלה אחת פחות ממחצה. ורבא פירש שכולה כר', ורבי סובר כר' יהודה הנ"ל, ונוטל חמש חלות שהן מחצה, ולפעמים כשיש משמר המתעכב (עיין במשנה סוף סוכה), ואין שם אלא שמונה חלות נוטל ארבע, עיי"ש בגמרא שהקשו על רבא ונשארו בקושיא.
ברם בירושלמי כאן פ"א רה"ב, ל"ח סע"ד ואילך: היך עבידה? עור זה שלי, חלח אחת משתי הלחם, שש חלות מלחם הפנים. הכא הוא נסב כולה, וכא הוא נסב פלגא? אמר ר' זעורה כאן לקרבן יחיד, וכאן לקרבן ציבור. תני רבי אומר אומר אני שלא יטול אלא מחצה. אית תניי תני רבי אומר אומר אני שיטול מחצה. היך עבידה היה שם עור אחד, רבנן אמרי נוטל את כולו. ר' אומר אומר אני שלא יטול אלא מחצה. היו שם ארבעה חמשה עורות רבנן אמרי נוטל אחד. רבי אומר אומר אני נוטל מחצה, מה טעמא דרבי והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו וכו', אהרן יסב פלגא ובניו יסבון פלגא. ועיקר הפירוש בירושלמי הוא בפ"מ שמחלוקת רבי ורבנן הוא בקרבן יחיד גרידא (שהרי אין לומר בקרבן ציבור שלא היה שם אלא עור אחד), אבל בקרבן ציבור כ"ע מודים שנוטל מחצה, כפי שמוכח מן הפסוק (בויקרא כ"ד, ט'), ורבי סובר שאף בקרבן יחיד הדין כן, ונוטל חצי עור אם אין שם אלא עור אחד, ושני עורות ומחצה אם יש שם חמשה עורות, אבל לרבנן אינו נוטל אלא עור אחד מקרבן יחיד, בין אם אינו אלא עור אחד, בין אם ישנם הרבה עורות. ועיין מ"ש רמא"ש בפירושו לתו"כ, עמ' 98.
ולשיטת הירושלמי הפירוש בתוספתא כאן שכהן גדול רשאי לברור חטאת אחת, או אשם אחד, ולומר אני נוטל את כל החטאת, או את כל האשם, בקרבן יחיד, אבל בקרבן ציבור נוטל מחצה מן הכל, כלומר, חלה אחת מלחם הפנים, וארבע חלות כשאין שם אלא שמונה חלות,³³והיינו כשיש שם משמר המתעכב שנוטל שתי חלות, ושתי חלות נוטל משמר הנכנס בשכר הגפת דלתות. וחמש חלות ברוב השבתות. וכ"ע מודים בה, שבקרבן ציבור נוטל מחצה. ורבי חולק על הרישא, וסובר שבחטאת של קרבן יחיד נוטל מחצה,³⁴ובפי' הראב"ד לתו"כ צו פרש' ב' ה"ח, ל' ע"ד, כתב: דלאו אורה ארעא למיתן ליה פלגא דמנחה, או פלגא דחטאת. וכי הא מילתא איתא ביומא. אבל מתוך הירושלמי מוכח שלא אמרו כן אלא אלא בלחם, ועיין מ"ש לעיל הע' 32. כדין עור של קרבן יחיד. והוא כעין פירוש רבא בבבלי י"ח א', אלא שלשיטת הירושלמי כ"ע מודי בה. ועיין היטב בתוספות ישנים י"ח א' סד"ה רבא. ועיין ר"מ ספ"ד מה' תמידין ומוספין, ומה שהאריך בו במרכבת המשנה שם הי"ג.