פרשנות מצטטת על ויקרא כד:יא

כלל הדברים כי גדול זכות אשר נכתב עליו בתורה או נכתבה פרשה על ידו. כי נשתלשלה קדושה גדולה עד אין קץ דרך שורש נפשו. והנה אין ספק כי כאשר רב טוב אשר על ידו נכתבה פרשה בתורה של טובה כך תתהפך לרעתו אשר על ידו נתוספו פסוקי רשעתו בתורה כענין (ויקרא כ״ד:י״א) ויקוב בן האשה הישראלית את השם. כי הפסוק סיפר רשעתו ונקמתו שנתוספו על ידו לא לטובתו יחשבו לו לזכות כי אם אדרבא לרעה גדולה יהפכו לו. כי הפסוקים ההם הם יהיו בעוכריו. וההיקש בזה ענין עון זמרי בן סלוא. כי ספור דברי עונו שנתוספו בתורה עם שקדושים המה. לא לזכות זמרי יחשבו לו כי אדרבא הם מספרים רשעתו:

נאצו. קרוב לעזבו, אלא שהוא קשה ממנו, כי הוא מורה עזיבה והרחקה בבזיון ומיאוס, כמו למטה (ה' כ"ד) כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו. ואין ענינו הכעסה, כי מה טעם לומר הכעיסו את אמרת קדוש ישראל? אך ענינו בזיון ומיאוס, כמו שהיא הוראת השרש הזה בבנין הקל, כמו נאצו כל תוכחתי (משלי א' ל'), אלא שהפיעל המורה על חוזק הפעולה מורה בשרש הזה ריחוק ומיאוס חזק, בזלזול וחירוף וגידוף. וכן תרגם יונתן: קצו בדחלת קדישא דישראל, ולמטה ה' כ"ד תרגם: רחיקו, לשון הרחקה ומיאוס. ומה שמצאנו במקומות אחרים לשון ניאוץ מתורגם בלשון הרגזה, אין זה אלא תקון שתקנו המתרגמים לכבוד מעלה, על דרך שמצאנו ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל (ויקרא כ"ד י"א). וארגיז, הוצא את המקלל (שם שם י"ד). דארגיז, את ה' הוא מגדף (במדבר ט"ו ל'). מרגיז, ובפסוק ביד עבדיך חרפת אדני (ישעיהו ל"ז כ"ד) תקן יונתן בדרך אחר ואמר חסידת עמא דה', הכל להרחיק לשון חירוף מהאל יתברך.

גרגשי עמד מאליו. ולכן לא נזכר שם גרגשי ביהושע (ט וי"א) שם גרגשי בין הלוחמים ולא בין המוכים (י"ב) ומה שנזכר שם גרגשי (כ"ד יא) זה היו הגרגשים ביריחו אשר שם גרו מכל ז' העממים. אבל בעלי מלכות גרגשי לעצמם פנו להם:

מכה איש עברי. מַלְקֵהוּ וְרוֹדֵהוּ. וּבַעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי הָיָה וְנָתַן עֵינָיו בָּהּ, וּבַלַּיְלָה הֶעֱמִידוֹ וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְהוּא חָזַר וְנִכְנַס לַבַּיִת וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ, כִּסְבוּרָה שֶׁהוּא בַעְלָהּ, וְחָזַר הָאִישׁ לְבֵיתוֹ וְהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ מִצְרִי שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, הָיָה מַכֵּהוּ וְרוֹדֵהוּ כָּל הַיּוֹם (שם):