וַיַּנִּיחֻ֖הוּ בַּמִּשְׁמָ֑ר לִפְרֹ֥שׁ לָהֶ֖ם עַל־פִּ֥י יְהוָֽה׃ (פ)
חזקוני
וימצאו איש מקשש עצים פירש״י בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה נמצאת למד שהמקושש היה בשנה ראשונה. ואם תאמר הרי בפרשת אמור פרש״י שמקושש ומקלל היו בפרק אחד וגבי מקלל משמע שהוא היה בשנה שניה כשהדגלים נקבעו אלא י״ל אף מקלל היה בשנה ראשונה ואעפ״י כן יצא מחויב כמו שפי׳ בפרשת אמור.
שפתי חכמים
באיזה מיתה ימות. מדכתיב כי לא פורש מה יעשה לו, משמע שהיו יודעין שחייב מיתה שנא' מחלליה מות יומת, אבל לא פירש באיזה מיתה, אבל במקלל בפרשת אמור הוא אומר לפרוש להם משמע שאינם יודעים אם חייב מיתה אם לאו. וא"ת דהא סתם מיתה שבתורה היא חנק כדפירש"י בפ' אמור וגבי שבת ג"כ כתיב סתם מיתה דכתיב מחלליה מות יומת. י"ל מ"ה מספקא להו לפי שהמחלל שבת כעובד עבודת אלילים והעובד עבודת אלילים בסקילה, לכך מספקא להו: (קצ"מ) וליכא לאקשויי לר' יהודה דאמר אינו חייב עד שיודיעוהו באיזה מיתה ימות דשאני מקושש שהוראת שעה היתה. ומהר"ן תירץ דשמא התרו בו בד' מיתות ב"ד והתיר עצמו למיתה לכולן:
הכתב והקבלה
כי לא פרש. בבחינה העיונית נקרא חתוך הדין הפרשה (בעשייד), וכן לפרש להם עפ"י ה' (ויקרא כ"ד י"ב), כי קודם פסיקת הדין יתרגשו במחשבת הדיין כמה פנים לזכות וכמה פנים לחובה, ועדיין הדבר אצלו בספק לאין הדבר נוטה, אך אחר ששקל כל אופני הסותר והחיוב בפלס שכלו ודמיונו היטב, והוציא אופן אחד מכל שאר האופנים לחתוך הדין על ידו יפול על זה לשון פרישה (ענטשיידונג), דהיינו פרישת צד אחד מכל שאר צדדי הקיום והשלילה החיוב והפטור (רש"פ). ורשד"ל בהבדלו בין שלשת השרשים פרש באר פתר כתב, כי הפירוש הוא להודיע הבלתי נודע, לפרוש להם על פי ה', כי לא פורש מה יעשה לו, וכן ויקראו בספר תורת אלקי' מפורש, שהודיעו משמעות הכתוב לעם הארץ אשר לא היה מבין, מכאן אמרו מפורש זה תרגום. והתבונן על אשר מצאנו במקלל לפרוש להם בבנין קל, ובמקושש כי לא פורש בבנין חזק, והטעם כי בענין המקלל לא היו יודעים דבר מדינו, לא אם הוא חייב מיתה ולא באיזה מיתה יומת, והנה הניחוהו במשמר לפרוש להם עפ"י ה', שיודיעם בהודעה פשוטה מה יהיה דינו, אבל המקושש יודעים היו שחייב מיתה ולא ידעו איזו מיתה, כי לא פורש בשלמות מה יעשה לו, ובא הפועל להורות על חוזק הפעולה ושלמותה: