פרשנות מצטטת על ויקרא כד:יד

מפשיטין את בגדיו. דכתיב (ויקרא כ״ד:י״ד) ורגמו אותו, ולא כסותו:

ויצעק משה. לא היתה צעקתו על עצמו על שהתלוננו עליו ונתיירא שיסקלוהו, כי הם שאלו דבר שהוא הכרח לחיי אדם ואי אפשר בלעדו, וחלילה לו לעבד הנאמן בכל בית ה' שיתרעם על ישראל לפני ד', ויבקש לעורר מדת הדין על ישראל בעת צרתם הגדולה, ולזה אה"כ ויצעק משה אל ה' לא אלהים; אבל צעקתו זאת היא תפלה לעורר מדת הרחמים על ישראל להושיעם מצער הצמאון, וכ"א בספרי להודיע שבחו של משה שלא אמר הואיל והם מדיינים עמי איני מבקש עליהם רחמים אלא ויצעק משה. ע"כ. ואמר מה אעשה לעם הזה, הודיעני נא במה ארווה צמאון העם, הלא זה הוא היותר הכרחי לחיי אדם וצדקו מאד בתלונתם עלי, ואם יתאחר עליהם עוד מעט זמן בהתגברות הצמאון לא ירע בעיני אף אם יבזוני בתכלית הבזיון עד שיסקלו עלי אבנים מגודל צערם, כי אין אדם נתפס על צערו. ואין וסקלוני מאמר החלטי שבודאי יסקלוני (זיא ווערדען מיך שטייניגען), אבל הוא מאמר רשותי (מאֶגען זיא מיך שטייניגען), ראוי להם לסקל נגדי באבנים, כי רועה הצאן מחוייב לנהל צאנו על מי מנוחות לא במקומות אין מים. שרש סקל לא ישמש דוקא על המיתה, מדכתיב ויסקל באבנים את דוד (שמואל ב ט״ז:ו׳) ולא מת. וכשהמכוון המיתה בסקילה יבואר בו על הרוב, כמו וסקלתו באבנים ומת (עמ"ש מזה באמור כ"ד י"ד); הנה רועה הנאמן מאהבתו את ישראל דן אותם לכף זכות בתלונתם עליו והפך בזכותם, וקיבל עליו ברצון אף מכות ופצעים שיעשו בו בסקלם בו מגודל צערם, והצדיק אותם לפני ד' והשתדל בהתעוררות רחמים עליהם להושיעם מצרתם. וקיים בזה אבי הנביאים את אשר נצטווה, ככתוב (וארא ו' י"ג) ויצום אל בנ"י, שאמר עליו (בספרי פ' בהעלותך) א"ל היו יודעים בני סרבנים הם טרחנים הם על מנת כן תהוי מקבלין עליכם שהם מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים. ע"כ. והנה אף שלא אמר וסקלוני בדרך החלטה כ"א בדרך תנאי ורשות, מ"מ משה לגודל מעלתו מדהוציא מלה כזו בשפתיו, מצאו רבותינו לתפסו כאילו תבע עלבונו, עיי' ברבה ובמכדרשב"י. ויש למפרשים דרכים אחרים בזה:

נאצו. קרוב לעזבו, אלא שהוא קשה ממנו, כי הוא מורה עזיבה והרחקה בבזיון ומיאוס, כמו למטה (ה' כ"ד) כי מאסו את תורת ה' צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו. ואין ענינו הכעסה, כי מה טעם לומר הכעיסו את אמרת קדוש ישראל? אך ענינו בזיון ומיאוס, כמו שהיא הוראת השרש הזה בבנין הקל, כמו נאצו כל תוכחתי (משלי א' ל'), אלא שהפיעל המורה על חוזק הפעולה מורה בשרש הזה ריחוק ומיאוס חזק, בזלזול וחירוף וגידוף. וכן תרגם יונתן: קצו בדחלת קדישא דישראל, ולמטה ה' כ"ד תרגם: רחיקו, לשון הרחקה ומיאוס. ומה שמצאנו במקומות אחרים לשון ניאוץ מתורגם בלשון הרגזה, אין זה אלא תקון שתקנו המתרגמים לכבוד מעלה, על דרך שמצאנו ויקב בן האשה הישראלית את השם ויקלל (ויקרא כ"ד י"א). וארגיז, הוצא את המקלל (שם שם י"ד). דארגיז, את ה' הוא מגדף (במדבר ט"ו ל'). מרגיז, ובפסוק ביד עבדיך חרפת אדני (ישעיהו ל"ז כ"ד) תקן יונתן בדרך אחר ואמר חסידת עמא דה', הכל להרחיק לשון חירוף מהאל יתברך.

ויצא בן אשה ישראלית. מֵהֵיכָן יָצָא? רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר מֵעוֹלָמוֹ יָצָא, רַבִּי בְּרֶכְיָה אוֹמֵר מִפָּרָשָׁה שֶׁלְּמַעְלָה יָצָא, לִגְלֵג וְאָמַר "בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ" דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ לֶאֱכֹל פַּת חַמָּה בְכָל יוֹם, שֶׁמָּא פַּת צוֹנֶנֶת שֶׁל תִּשְׁעָה יָמִים, בִּתְמִיהָ? וּמַתְנִיתָא אֲמַרָה מִבֵּית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה יָצָא, מְחֻיָּב, בָּא לִטַּע אָהֳלוֹ בְתוֹךְ מַחֲנֵה דָן, אָמְרוּ לוֹ מַה טִּיבְךָ לְכָאן? אָמַר לָהֶם מִבְּנֵי דָּן אֲנִי, אָמְרוּ לוֹ "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" כְּתִיב (במדבר ב'), נִכְנַס לְבֵית דִּינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה וְיָצָא מְחֻיָּב, עָמַד וְגִדֵּף (ספרא, ויקרא ל"ב):

בן איש מצרי. הוּא הַמִּצְרִי שֶׁהָרַג מֹשֶׁה (שם):

בתוך בני ישראל. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְגַיֵּר (ספרא):

וינצו במחנה. עַל עִסְקֵי הַמַּחֲנֶה: