פרשנות מצטטת על ויקרא כד:יז

לא תרצח ר"ל שלא תהרוג נפש אדם מישראל כי הריגת הבעלי חיים הותרה להם לפי שהתבאר בתורה במקומות רבים. וכבר נצטוו גם כן על הריגת קצת האומות כמו עמלק ושאר האמות שנצטווח ישראל שלא יהיו מהם כל נשמה ולזה יחוייב שישוב זה הצווי לנפש ישראל והוא מבואר שכל מי שיהיה חי גדול או קטן או איש או אשה או טומטום או אנדרוגינוס יפול עליו שם הרציחה כי הוא חי ולזה אמר בפרשת אמור ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת:

וההורגו חייב. דכתיב (ויקרא כ״ד) ואיש כי יכה כל נפש, מכל מקום:

הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת כולן פטורין ממיתת ב"ד דכתיב כל נפש אדם עד שיהיה אחד שהרג כל הנפש כרבנן דפליגי אר' יהודה בן בתירא דף ע"ז ודרשי עד דאיכא כל נפש ואם זרק כל אחד אבן וכל אחד אין בה כדי להמית ומת האחרון חייב [דכל א' אין בו כדי להמית אחרון הוא דעביד מיתה וקרינן ביה כל נפש (ויקרא כד, יז) אף על גב דבאבן שזרק הוא נמי לא הוה ביה להמית הרי על ידו מת]. רוצח שנגמר דינו ונתערב באחרים כולן פטורין כדתנן התם פרק הנשרפין דף ע"ט ובגמרא אילימא אחרים כשרים פשיטא אלא הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים שנגמר דינם דרבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דאין מכירין אותו לא הויא בפניו וכדמשמע פשטיה דקרא דכתיב ושפטו את העדה בין המכה ובין גואל הדם וגו' דמשמע דבעיא בפני המכה.

מכה איש ומת. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם (ויקרא כ"ד), שׁוֹמֵעַ אֲנִי הַכָּאָה בְלֹא מִיתָה, תַּלְמוּד לוֹמַר מַכֵּה אִישׁ וָמֵת – אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא בְּהַכָּאָה שֶׁל מִיתָה; וְאִם נֶאֱמַר מַכֵּה אִישׁ וְלֹא נֶאֱמַר וְאִישׁ כִּי יַכֶּה, הָיִיתִי אוֹמֵר אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה אִישׁ, הִכָּה אֶת הָאִשָּׁה וְאֶת הַקָּטָן מִנַּיִן? תַּ"לֹ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם – אֲפִלּוּ קָטָן וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה; וְעוֹד, אִלּוּ נֶאֱמַר מַכֵּה אִישׁ, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ קָטָן שֶׁהִכָּה וְהָרַג יְהֵא חַיָּב, תַּ"לֹ וְאִישׁ כִּי יַכֶּה, וְלֹא קָטָן שֶׁהִכָּה; וְעוֹד כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם אֲפִלּוּ נְפָלִים בְּמַשְׁמָע, תַּ"לֹ מַכֵּה אִישׁ, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכֶּה בֶן קַיָּמָא הָרָאוּי לִהְיוֹת אִישׁ (מכילתא):