וְזָכַרְתִּ֥י לָהֶ֖ם בְּרִ֣ית רִאשֹׁנִ֑ים אֲשֶׁ֣ר הוֹצֵֽאתִי־אֹתָם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם לְעֵינֵ֣י הַגּוֹיִ֗ם לִהְיֹ֥ת לָהֶ֛ם לֵאלֹהִ֖ים אֲנִ֥י יְהוָֽה׃
מחוקקי יהודה; יהל אור
(ד) כי לשון זכרון הוא אחר השכחה, ולפניו ית' אין שכחה ואין זכרון, אלא דברה תורה כלשון בני אדם להבין השומעים, וכן "וזכרתי להם ברית ראשונים" (ויקרא כו מה) והדומים, וכן פה יאמר בלשון הזכרה שיזכור השבועה שנשבע לנח: