פרשנות מצטטת על ויקרא כז:ג

וידבר ה' אל משה לאמר איש כי יפליא נדר וגו' עד אך בכור. אין ספק שהמצוות שיזכיר הכתוב מכאן עד סוף זה הסדר ראויות להכתב למעלה בסדר בהר סיני להיותם ממין המצות שנזכרו שמה שאלו ואלו נתנו בהר סיני למשה. האמנם נזכרו אלה כאן אחרי הברית לשתי סבות. הא' שהיה הספר הזה תורת הכהנים ותורת בית המקדש והמזבח ולכך זכר המצוות והברית אחריהם וקודם שיפסיק הכתוב תורת הכהנים צוה דיני הנדרים וההקדשות שהם למזבח או לבדק הבית להשלים ענין הקרבנות ועבודת המקדש. והסבה הב' היא מפני שהחמירה התורה בשמירת השמטות והיובלים ויעדה שיבא גלות לעולם על בטולם לכן הביא המצוות האלה מיד אחרי התוכחות להיותם במשפטי היובל כמו שהזכיר במקדיש שדה מקנה ושדה אחוזה. אלא שכלל משפטי כל הנידרים בפרשה אחת וכמו שכתב הרמב"ן ולהורות על זה אמר בסוף המצוות אלא המצוות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. כאלו אמר וגם על אלו נאמרו התוכחות של מעלה והותרה בזה השאלה הא'. ופי' כי יפליא נדר שיפרש בעת צרתו הרי עלי ערך ונדר פדיון נפשי או נדר ערך בני או בתי או אחד מקרוביו והוא מלשון לפלא נדר או בנדבה. והנה בנדרים אשר כאלה לא רצתה התורה שיעריך הכהן את נפשות בני אדם כאלו הם סוס או חמור כי אולי אחד נודר בן חכם אשר לו ואם יעריכנו הכהן כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. גם שלא היה ראוי שיעריכו בני ישראל בערך העבדים למה שוה כל אחד מהם לעבוד ולמשא כי יהיה זה גנאי וחרפה רצופה לאיש אשר לו נפש יקרה וגם שימשך מזה קנאת איש מרעהו שבהיות הכהן מעריך אדם אחד הרבה לפי שכלו ואחר משנותיו יעריך דבר מועט יתכב' האחד יותר מדאי וכדי להסיר כל המכשלות האלה ביארה התורה כמה יתן הנודר על נפש אחד מנדרו כפי שניו עני יהיה או עשיר חכם או סכל. והותרה בזה השאלה הב'. האמנם לא השותה התורה הזכר עם הנקבה בערכיהם לפי שהטבע הבדיל הבדל עצום ביניהם והיה הזכר במדרגת הצורה והנקבה במדרגת החמר. ואם היה שבענין הנזיקים השוה העבד אל האמה הנה הוא מפני שהפגע ההוא אשר נמשך שמה לחייב אל בעל השור לא היה ראוי לחייבו על העבד הזכר יותר מעל האמה הנקבה ודי לא בנזקו שישלם כסף שלשים שקלים על לא חמס בכפיו אלא מפני התרשלות מועט שהיה בו. אבל בענין הנודר שדעתו מתישבת עליו ויבחין את נדרו אם בן הוא אם בת היה ראוי שיתן ערך כל אחד מהם כפי מה שהוא. וכן ארז"ל אם עבד יגח השור או אמה שאין הפרש אם היה עבד נוקב מרגליות או מוכה שחין והיה הטעם בזה כדי לתת הפרש בין נפש ישראל לעבד לפי שאם היה אדון העבד נפרע כפי שווין כבר יקרה שיהיה ערך עבדו שוה או יותר מערך האדון או אחד מישראל ואין זה נכון לכך הגבילה תורה שלשים כסף לעבד או לאמה מבלי הפרש אמנם בערכי ההקדש והנדרים הסכימה לעשות ערך הנקבה פחות מערך הזכר מפני שהיא חסרת הבריאה ממנו והותרה בזה השאלה הג'. האמנם ראתה החכמה האלהית שאין שלמות הנקבה ושוויה באמת על הרוב אלא ביחס חצי הזכר. כי הנה מצאנו שיצירת הזכר היא בארבעים יום לפי שהטבע בו כל כך חזק שבהם תשלם היצירה ההיא. אמנם הנקבה לא תשלם הוויתה לחולשת טבעה אלא לשמונים יום כמו שיתבאר בפרשת אשה כי תזריע. והוא המורה שהאשה ערכה אצל האיש ערך החצי אל הכל. והנה גם הזכר אין ערכי בכל הזמנים בשוה כי הנה בזמן הצמיחה אינו שלם עדין והוא קודם כ' שנה. ואחר ששים שנה כבר הוא בזמן החתוך ודורך אל החסרון וההפסד. ואמנם מפני זה שם ערך הזכר בהיותו מבן כ' שנה עד ששים שנה שהוא בכל כחו ודעתו חמשים שקלים שהם כ"ה אונקיות והנקבה בשנים ההם שם ערכה שלשים שקל מפני שאף ע"פ שמצד היותה נקבה היה ראוי שיהיה ערכה חצי ערך הזכר כי על הרוב שתי נשים לא יהיה להם כח לעבוד ולמשא כי אם כאיש אחד בעל כח וכפי הבחינה הזאת היה ראוי שיהיה ערך הנקבה כ"ה סלעים. אבל מפני שתלד ותעשה ילדים נתנה לה התורה אותו היתרון מחמשה שקלים בשנה שתזרע ותוליד. והיה ערכה שלשים שקל. ובהיות הזכר מבן ה' שנים ועד בן כ' שנה שלא היה עדין בשלמות דעתו וכח אלא שהתחיל להתחזק ולמאוס ברע ובחור בטוב היה ערכו כ' שקלים שהיה יותר מהזקן שהוא מששים שנה ומעלה כבר דורך אל ההפסד. ולפי שהנקבה בשנים ההם מחמשה עד כ' אינה עדין מוכנת ללדת על המעט היה ערכה בשנים האלה י' שקלים שהוא חצי ערך הזכר בשנים ההם כמו שהיה הערך הטבעי ביניהם. ואם מבן חדש ועד בן ה' שנים היה הזכר העריכתו התורה בחמשת שקלים שהוא עשירית החמשים שקל שזכרה בראשונה כי אין כחו ודעתו אלא בעשירית ממכרו והנקבה העריכה שלשת שקלים כסף. לפי שחמש שנים הם ששים חדשים ושלשת שקלים הם ששים גרה כמו שאמר וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כ' גרה יהיה השקל והיו א"כ ששים גרה לששים חדשים שהוא הערך הנאות. גם כי כפי דין המחצה שזכרתי היה ראוי שיהיה ערך הנקבה הזאת שנים שקלים וחצי אבל התורה לא ירדה לעשות חצאים ולא שברים במנינים ולכך העריכה התורה הנקבה הזאת לששת שקלים. ואולם קודם היותו בן חדש לא נתנה בו ערך כלל כי אולי הוא נפל. ואם בן ששים שנה ומעלה היה הזכר לפי שהוא כבר זקן העריכתו התורה ט"ו שקל כפי ערך חולשת כחו. אבל הנקבה העריכה בעשרה שקלים מפני שהאשה בזקנתה תעשה עבודה יותר בבית מהזקן הזכר וכמ"ש רש"י. הנה התבאר יושר הערכים האלה ובחינתם והותרה בו השאלה הד'. ואולי שמפני שיהיה הנודר דל ולא ישיג לפרוע כל הערכים האלה לכן בחמלת ה' עליו אמר ואם מך הוא מערכך ר"ל אם הנודר הוא דל ולא יוכל לפרוע את הערך אז והעמידו ר"ל השליח ב"ד יעמידהו בעל כרחו לפני הכהן והוא יעריך מה שישיג יד הנודר לפרוע מנדרו אחרי מה שיוציא להוצאת מחייתו ההכרחית לו כן יעריכנו הכהן וכן יפרע כי לא נתנו המצוות אלא כדי שיחיה האדם בהם ולא שימות בהם. ויראה עם זה שמה שאמר בתחלת הפרשה איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה' והיה ערכך וגו' שאמר בערכך כנגד ישראל וכן והיה ערכך אבל שהמעריך הוא הכהן בא הכתוב להגיד שהערך ההוא שיעריך הכהן כשיבא הדבר להעריכו לא יערער עליו אדם כי הוא יהיה ערכו האמיתי אצל ישראל ונתיחסו הערכים לכהן כי הוא הפועל והמעריך אותם בערך התורה. ונתיחסו הערכים גם כן לישראל לפי שהם כלם יקיימו ויקבלו אותם כלם עליהם כי זהו דרך השמות המצטרפים שפעם ייחסו אותם לפועל ופעם לפעול ולכן אמר עד"מ בעבודת סבלות מצרים כי הסבל מצטרף פעם אל המסביל ופעם אל הסובל וכן הוא בכנוי הערכים האלה:

וע"ד הפשט בפרשה הזו בדיני הערכין מדיני היובל היא, וכן הוא מזכיר ענין היובל במקדיש שדה מקנה ובשדה אחוזה. וענין הערך הוא לשון דמים, כי האומר ערך דבר שנפשו תלויה בו יתן ערך נפשו. והיה ערכך הזכר, בין נכבד בין הדיוט יתן כפי שניו, והוא הערך הקצוב בפרשה לזכר ולנקבה.

וגם אני אליך. אנכי ה' אלהיך (שם) ואשר עשה שני חשבונות מחמשים יום אחד לסוף חומר ואחד לסוף לתך כנגד המן שירד להם לסוף ל' יום בט"ו באייר ומשם לחמשה עשר יום מנין סאין של לתך ביום הזה באו מדבר סיני בר"ח סיון, ובשם רב האי מצאתי דבר הגון, ואכרה לי וגו', קצבתי דמי כופר פדיונה לנגדי בדמים קלי' האומר ערך נפשי עלי אם מבן ששים ומעלה והיה ערכך חמשה עשר שקל וחומר שעורין. ערך זכר מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ס' חמשים שקל והם דמי פדיון חומר שעורין שגם הוא חמשים שקל כסף, ולתך שעורין דמי פדיון קרקע לתך שעורין למקדש, עשרים וחמשה שקלים הוא ערך הקצוב מבן חדש עד ה' שנים חמש שקלים ומבן חמש שנים עד בן עשרים שנה והיה ערכך עשרי' שקלים הרי עשרים וחמשה אחר כל החיבה הזאת אמרתי לה ימים רבים תשבי לי לא תזני לאלהים אחרים כי אם תזני ימי' רבים ישבו בניך אין מלך ואין שר ואין זבח במקדש ביהודה ואין מצבת הבעל בשומרון למלכי ישראל ואין אפוד של אורים ותומים המגיד להם נעלמות ואין תרפים הם דמות הנעשים בכוון שעה אחת העשויה לכך ומדברים מאיליהן ומגידים נעלמות וכן ת"י ולית אפודא ומחוי:

מעריכין - תורת מעריכין עליהם שאם אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי נדרו קיים ואע"ג דקטן הוא זה הנודר חייב ליתן כפי שנים של נערך והדמים קצובין בפרשה:

לא תעלה לו בגירוע - מקדיש שדהו ובא לפדותו שנתן לו הכתוב פדיון בתחילת היובל חמשים שקל כסף (ויקרא כ״ז:ג׳) ואם אחר היובל וחשב לו הכהן וגו' ונגרע מערכך (שם). שנים שעברו הוא מגרע מן החשבון כמה שמגיע להם ונותן כמה שמגיע לשנים הבאות וכיון דבשביעית כמאן דליתנהו למה הן נמנות לפחות את הפדיון דתנן נותן סלע ופונדיון לשנים הבאות שזהו החשבון המגיע לכל שנה כשאתה מחלק חמשים סלעים למ"ט שנים נמצאו שביעיות מועילות לגרע הפדיון דאי מדלית שבע שמיטות ותחלק חמשים שקלים למ"ב שנה מגיע לכל שנה קרוב לסלע ודינר: