פרשנות מצטטת על ויקרא כז:יג

כרם רבעי – כאמור, תושבי יישובים רחוקים מירושלים רשאים היו לפדות את היבול, ואז היו רשאים לאכלו כרגיל ואת כסף הפדיון להעלות לירושלים. פדיון רגיל של מעשר שני או פדיונות אחרים הם בערך הרֵאלי בתוספת חמישית מהערך. בפסוקים העוסקים בכרם רבעי בתורה לא נאמר דבר על חילול פֵרות כרם רבעי, אבל נאמר שם "יהיה כל פריו קדש הלולים" (ויקרא יט כד). פסוק זה התפרש בספֵרות חז"ל כהיתר לחלל את הפֵרות כדי להעלות לירושלים מעות³⁴ראו במבוא ובירושלמי, נו ע"ב, ועוד. . לעומת זאת חילול מעשר שני נאמר בתורה במפורש, אבל גם שם לא נזכרת החובה להוסיף את החומש. אבל חכמים למדו חובה זו מדין גאולת קרקע (ויקרא כז יג) או אכילת קודש בשגגה (שם ה טז; כ יב). עם זאת, בימי חז"ל לא הייתה כל השאלה בעלת חשיבות רבה. בפועל נקבע שרק מי שפודה לעצמו חייב בחומש, ולא מי שקנה מאחר. בפועל מצאו דרך "להערים" על מעשר שני, וכנראה רק בודדים שילמו את החומש של מעשר שני (ראו לעיל פ"ד מ"ד).

כרם⁴⁴לעניין הנוסח, "כרם" או "נטע", ראו פירושנו למשנה, מעשר שני פ"ה מ"א. שם חכמים חולקים האם דין רבעי חל על כל עץ ויש לגרוס "נטע רבעי", או רק על כרם ויש לגרוס "כרם רבעי". רבעי – פריו של הכרם בשנתו הרביעית אסור באכילה במקומו ויש להביאו לירושלים ולאכלו שם. תושבי יישובים רחוקים מירושלים רשאים היו לפדות את היבול ולאכלו כרגיל, ואת כסף הפדיון להעלות לירושלים. פדיון רגיל של מעשר שני או פדיונות אחרים הם בערך הרֵאלי בתוספת חמישית מהערך (מעשר שני פ"ה מ"ב). בפסוקים העוסקים בכרם רבעי בתורה (ויקרא יט כג-כה) לא נאמר דבר על חילול פרות כרם רבעי, אבל נאמר שם "יהיה כל פריו קֹדש הִלולים". פסוק זה התפרש בספרות חז"ל כהיתר לחלל את הפרות כדי להעלות לירושלים מעות⁴⁵ראו במבוא למסכת מעשר שני. . לעומת זאת חילול מעשר שני נאמר בתורה במפורש; החובה להוסיף את החומש אינה נזכרת גם שם, אבל חכמים למדו חובה זו מדין גאולת קרקע (ויקרא כז יג) או אכילת קודש בשגגה (שם ה טז; כ יב). בימי חז"ל לא הייתה כל השאלה בעלת חשיבות רבה. בפועל נקבע שרק מי שפודה לעצמו חייב בחומש, ולא מי שקנה מאחר. כלומר, נמצאה דרך "להערים" על מעשר שני, וכנראה רק בודדים שילמו את החומש של מעשר שני⁴⁶ראו פירושנו למעשר שני פ"ד מ"ד. .

והעריך הכהן אותה וכו': כערכך הכהן כן יהיה, פירש רש"י לשאר בני אדם, הבא לקנותם מיד ההקדש, ואם גאל יגאלנה (פסוק י"ג) בבעלים החמיר הכתוב להוסיף חומש, וכן במקדיש בית (פסוק י"ד), וכן במקדיש שדה (ט"ז), וכל זה קשה לפי הפשט, כי התורה לא נזכירה כלל ענין הגזבר שמוכר את ההקדשות למי שיזדמן, ומשמע הכתובים אינו אלא שהמקדיש דבר שאינו קרב על גבי המזבח, תכף שהקדיש משלם הערכך ואח"כ אם בא לגאול מוסיף עוד חמישיתו:; ואמנם כשלא היה גואל למה היה נותן הערכך? והלא היה מוסר להקדש גוף הדבר - לפיכך נ"ל כי המקדיש לא היה מוסר גוף הדבר שהקדיש, אבל היה מעכבו אצלו, והוא היה נזהר בו ונוהג בו מנהגי קדושה בלתי ידועים לנו; ודוגמא לזה מעשר שני שנקרא קדש (למטה פסוק ל' ול"א), והיה נאכל לבעלים בירושלים. והנה לא רצתה תורה שיהיה אדם מקדיש דבר שאינו קרב על גבי המזבח בלתי שתמשך מזה שום תועלת לזולתו, כי אין רצון התורה שיחשוב אדם שעשה מעשה קדוש ורצוי לאלהיו (חוץ מהקרבנות, כגון שיתנדב עולה), אך אם אין מעשהו המוליד שום תועלת לזולתו, על כן צותה תורה שמיד כשהוא מקדיש דבר יתן לבית ה' ולכהנים את כסף מחירו, ואחר כן ישאר הדבר בידו בתורת קדושה. ואם אחרי כן ירצה להוציאו לחולין, אז יתן עוד חמישיתו ויגאלנו, וישתמש בו כרצונו.