פרשנות מצטטת על ויקרא כז:יד

ובקרקעות – בשומת קרקעות של המקדש, כשאדם מקדיש קרקע למקדש והוא בא לפדותה, או כשאדם אחר בא לקנותה, כאמור בספר ויקרא כז יד-כד. המשנה מניחה שקרקע שהוקדשה למקדש נפדית, ואמנם כל מסכת ערכין בסדר קודשים מניחה כעובדה שקרקעות שהוקדשו למקדש נפדות, אם בידי הבעלים אשר הקדישו אותן ואם בידי אנשים זרים אשר מוכנים לקנות את הקרקע. מסתבר שבית המקדש השני בירושלים, שהיה קיים למעלה משש מאות שנה, לא החזיק בקרקעות, שכן אין בידינו עדויות על קרקעות שהיו בידי המקדש. אילו החזיק בית המקדש בקרקעות היו בוודאי מצטברות בידו קרקעות מרובות והיינו שומעים עליהן בספרות התנאים ובדברי יוסיפוס אשר מרבה לספר על המקדש וסדריו. יש להניח כי עובדה זו קשורה באווירה ששמרה על חלקת הקרקע בידי בעל הקרקע הקטן, עובדה שמוצאת את ביטויה במימרות רבות ובמנהג העממי (בבלי, כג ע"ב; סנהדרין טו ע"א). מצוות יובל האמורה בתורה, "ושבתם איש אל אחֻזתו" (ויקרא כה י), לא בוצעה הלכה למעשה בימי הבית השני, אולם רוחה של מצוות היובל מוצאת את ביטויה במידה רבה במציאות האגררית בארץ. עם זאת, עדויות מעטות מעידות כי למקדש היו מעט קרקעות, בין אם אלו קרקעות ב"מעבר" (בין ההקדש למכירתן) ובין אם אלו קרקעות קבע שניתנו למקדש⁵⁸⁰על קרקעות המקדש ראו המבוא למסכת שקלים. . אין זה בניגוד להלכה, אבל מן הסתם שלא בעידודם של חכמים. איננו יודעים מה הייתה עמדת המנהיגות הצדוקית, שניהלה את המקדש, בנושא.

ונותנים את דמיה להקדש. דגמר קודש קודש ממקדיש בית, כתיב הכא בשדה אחוזה בצאתו ביובל קודש וכתיב במקדיש בית (שם) ואיש כי יקדיש את ביתו קודש, מה בית לא תצא מיד הקדש בלא דמים כדכתיב התם והעריכו הכהן, דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים, אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא דמים. הלכך כי פריק לה אחר, הוו דמים לבדק הכית הקדש, וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים, ואם לא נגאלה יהבי כהנים דמי חמשים שקלים ושקלי לה:

ר׳ שמעון אומר נכנסין אבל לא נותנין. דגמר קודש קודש מכבשי עצרת, דכתיב בהו (ויקרא כ״ג:כ׳) קודש יהיו לה׳ לכהן, מה התם בחנם אף כאן בחנם. וניחא ליה דנילף שדה אחוזה מכבשי עצרת, דתרווייהו מעשרים וארבע מתנות כהונה, ולא נילף ממקדיש ביתו דאינו ניתן לכהנים לעולם. ורבי יהודה ניחא ליה דנילף שדה אחוזה ממקדיש ביתו, דתרווייהו קדשי בדק הבית, ולא נילף מכבשי עצרת שהם קדשי מזבח. והלכה כרבי יהודה:

כולי עלמא לא פליגי - אפילו לרבא דאמר עד עכשיו היו ברשות לוה מודה הוא דאין מכירתו לאחרים מכירה ואין הקדישו הקדש שהרי ממושכנין הן למלוה ואף על גב שהן שלו אינן ברשותו ורחמנא אמר (ויקרא כ״ז:י״ד) ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו:

גמ' ממקדיש בית - במקדיש בית כתיב כי יקדיש את ביתו קדש ובשדה אחוזה כתיב (ויקרא כ״ז:י״ד) בצאתו ביובל קודש וגו' מה בית לא תצא לעולם מיד הקדש בלא דמים כדכתיב התם והעריכו הכהן וגו' ובית לא נפקא לכהנים לעולם אלא שדה אחוזה לחודה דגזירת מלך היא אף שדה אחוזה לא תצא מיד הקדש בלא דמים הילכך כי פריק לה אחר הרי דמיה לבדק הבית הקדש וכי מטי יובל נפקא בחנם לכהנים ואי לא נגאלה יהבי כהנים דמי חמשים שקל ושקלי לה: