וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃
רשב"ם
אל תמר בו - מגזירת אם המר ימירנו. ואם הוא דגש. הרי הוא מן וריחו לא נמר. כמו: אל תפל דבר מגזירת נפל. אבל אינו מגזירת סרבנות מן מרה מריתם, שא"כ היה לו לומר אל תמרה. כמו: כל איש אשר ימרה את פיך.
ביאור
אלא דלפ"ז דברי התוס' תמוהים אצלי במה שכתבו דלא מיירי במקדיש בלשון חרם. ועי' רש"א ז"ל במש"כ בכוונתם שהוצרכו לזה עיי"ש. והרי לפ"ז ודאי קשה מ"ש עבד עברי מכנעני. דהא פשיטא דמאי דמצרכינן שם בברייתא (בסוגיא דערכין) שיהא יכול למכרו לעולם. היינו דוקא בחרמים דגלי קרא בין בחרמי כהנים ובין בחרמי בה"ב. כמש"כ הרמב"ן והריטב"א והר"ן שם. דהך קרא קאי נמי אחרמי בה"ב דמיירי מינייהו בההיא פרשה. וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ו מהלכות ערכין שם) ומדברי הסמ"ג (עשין קל"ב) עיי"ש דהך דינא איתא נמי בחרמי בה"ב. אע"ג דעיקר קרא בחרמי כהנים הוא דמיירי. אלא דמדברי התוס' בסוגיא דערכין שם בד"ה דת"ר. משמע דס"ל דדוקא בחרמי כהנים הוא דאמרו כן עייש"ה. ועכ"פ בחרמי בה"ב ודאי אפשר לומר כן. אבל במקדיש לבה"ב בלשון הקדש ודאי אין מקום לומר כן. דהרי מקרא כתיב בהדיא (בפרשת בחוקותי) דיכול להקדיש שדה מקנתו. וחיילא קדושה עלי' עד היובל. ומבואר במשנה (פ"ג ופ"ז דערכין) ובכמה דוכתי. וא"כ כיון דלא מיירי בההיא ברייתא במקדיש בלשון חרם גם עבד עברי ודאי יכול להקדישו לדמים לימכר עד תשלום שש או עד היובל. ואמאי מחלקינן בין עבדים כנענים לעבדים עברים. אם איתא דעבד עברי איתי' במכירה ע"י האדון מיהת לזמן. ובאמת דכל הראשונים ז"ל שהביאו דברי התוס' אלו לא כתבו כן. ואדרבה להדיא מבואר בדבריהם דמיירי דוקא במקדיש בלשון חרם עיי"ש בדבריהם. והדבר מוכרח כן. דהא ודאי קרא בחרמים הוא דכתיב. הן אמת דראיתי להרפ"י שם שכתב לפירש"י דלא מיירי קרא דמאדם בחרמים משום דאמרינן שבקי' לקרא דדחיק ומוקים אנפשי' עיי"ש. אבל הוא תמוה ולא יתכן כלל. דלא אמרינן הכי אלא היכא דקרא סתמא כתיב. ואנן הוא דאתינן לאוקמי' לקרא באוקימתא דלא רמיזא בקרא. וכההיא דפסחים (נ"ט ע"ב) ובקידושין (ס"ח ע"א) עיי"ש. אבל כאן דמפורש בקרא בהדיא דקאי אחרמים. היכי ניקום ונעקרי' לקרא ונימא דלא מיירי בחרמים. וגם לא ידענא למאי הוצרכו התוס' כלל לומר כן. דהרי ודאי גם הקדש אסור בהנאה. ואפי' בהמה טמאה וקרקעות וכמש"כ התוס' גופייהו לעיל. ומ"מ אמרינן דגופי' דעבד לא קדיש ליאסר בהנאה ולמעילה אפי' אמר בפירוש שיהא גופו קדוש להקדש לפי שיטתם ז"ל ולא חייל ההקדש כלל. וכתב הרשב"א ז"ל שם דשמא נפק"ל לרב הכי מקרא דאע"ג דעבד כנעני גופו קנוי לרבו. מ"מ לא חייל הקדש על גופו כדין הקדש ליאסר בהנאה. אם לא שפירש בפירוש שאינו מקדישו אלא לענין שיהא גופו קנוי להקדש לימכר עיי"ש. וא"כ בחרמים אע"ג דלשון חרם סתם לא חייל עלי' משום דגלי קרא דלא מיתפיס איסור בגופו. מ"מ היכא שפירש בפירוש שהוא מחרימו לענין שיהא גופו קנוי להקדש לימכר. ודאי אית לן למימר דחייל כמו בלשון הקדש. דמאי שנא. ודברי הרשב"א ז"ל שם אינם מספיקים. וכמעט שאינם מובנים לפי דבריו כלל עיי"ש ואין להאריך. ולכן נראה לענ"ד מוכרח לומר דמש"כ התוס' דלא מיירי במקדיש בלשון חרם. אין כוונתם ז"ל לומר דלא מיירי בלשון חרם אלא בלשון הקדש. דודאי אין שום חילוק בזה כלל וכדכתיבנא. אלא כוונתם לומר דלא מיירי במקדיש בלשון חרם סתם. דא"כ כיון דלשון זה משמע נמי איסור הנאה מגופו כדין מחרים שאר נכסים. וכיון דאיסור הנאה לא חייל על העבדים. ממילא לא חייל החרם כלל. כמו לענין לשון הקדש. אלא מיירי בדאמר בפירוש שיהי' חרם לדמיו. דהיינו שיהא גופו קנוי להקדש רק לימכר בלבד. וכה"ג שפיר חייל עלי' חרם לבה"ב. כן נראה אצלי ברור בכוונתם ז"ל. וכן הבינו דבריהם הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל עיי"ש היטב. ומעתה א"כ אין מדברי התוס' ג"כ שום הכרח לומר שלא יהא לעבד עברי דין מכירה כלל. דודאי י"ל דאיתי' במכירה עד תשלום שש או עד היובל. אלא דהכא בחרמים גלי קרא שאינו יכול להחרים אלא מה שיש לו בו רשות למכרו מכירה עולמית. כמבואר בסוגיא דערכין שם. והילכך עבדים כנענים יכול להחרימו מיהא לדמיהן אליבא דרב. אבל עבדים עברים דליתנייהו במכירה אלא לזמן קצוב. לא מצי להקדישם בלשון חרם כלל אפי' לדמיהן. וכמשכ"ל על דברי הרשב"א והריטב"א והר"ן ז"ל:
מלבי"ם
[הערה: (א) הלא לקמן (ויקרא חובה פרשה ב) דריש "בני ישראל" לדרשה אחריתי. וכן ממלת "נפש" דריש דרשה אחרת שם. (ב) מדוע לא פתח "דבר אל בני ישראל" ופתח "נפש כי תחטא"? (ג) למה לי למעט עכו"ם? איך נאמר שיביאו חטאת והלא בפרשת אמור (אמור פרשה ז מ"ב) צריך קרא לרבויי עכו"ם על נדרים ונדבות. ועוד קושיות רבות בענין הריבוי לגרים ועבדים שיבואו בפנים.]
דבר אל בני ישראל נפש כי תחטא: כבר בארתי זה למעלה (סימן ז) שיפלא מאד שבפרשיות הרבה התחיל הציוי סתם ובהרבה פרשיות התחיל "דבר אל בני ישראל". ובארנו שם שכל מקום שהתחיל "דבר אל בני ישראל" בא למעט עובד כוכבים, עיי"ש. וזהו שהביא בספרא "נפש כי תחטא" - רצה לומר היה לו להתחיל "נפש כי תחטא" ולמה התחיל "דבר אל בני ישראל"? ומשיב שבא ללמד שבני ישראל מביאין חטאת ולא עובדי כוכבים שאינו בכלל "בני ישראל". והנה בארנו עוד למעלה (סימן ח) שכל מקום שאומר "בני ישראל" בהבנה המדויקת, ירצה רק בני יעקב הזכרים יוצאי יריכו בלבד, לא הנקבות ולא מי שאינו מבניו. אבל בהבנה המורחבת כולל כל הנלוה אל האומה - הבנות והגר בתוכה; כמו "בני עמון" "בני מואב" שכולל גם הנלוה אל עדתם. והנה מצאנו בכמה מצות שהודיע הכתוב בפירוש שחיובה מוטל גם על הגר כמו בחמץ (שמות יב, יט) "כל אוכל מחמצת ונכרתה...בגר ובאזרח הארץ", ושם (שמות יב, מח) "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח..המול לו כל זכר..והיה כאזרח הארץ". וכן גבי העלאה בחוץ (ויקרא יז, ח), גבי דם (ויקרא יז, י), גבי כיסוי הדם (ויקרא יז, יג), וכן בכמה מקומות – שמזה מבואר שגר צריך ריבוי. ובמכלתא פרשה בא (ס"פ טו) "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר" מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "והיה כאזרח הארץ"? לפי שהוא אומר "וכי יגור אתך גר", אין לי אלא פסח שהשוה בו הגר לאזרח; שאר כל מצות שבתורה מנין? תלמוד לומר "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר" – בא הכתוב והשוה את הגר לכל מצות שבתורה. וכן אמר בספרי (בהעלותך פסקא עא) על מה שכתוב שם "חוקה אחת יהיה לכם לגר וכולי". ובפרשה שלח (פסקא קט ג??) על מה שכתוב "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו, טז) בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה. ועתה יקשה, למה פרטה התורה במקומות הרבה חיוב של הגר ביחוד? אמנם מצאנו מענה לזה בספרי נשא (פסקא לט) וזה לשונו זה כלל, כל זמן שדבר לכהנים – מעשה בכהנים, דבר לישראל – מעשה בישראל, דבר לישראל מעשה בכל אדם צריך להביא הגרים. ופירושו, שכל מקום שאמר "דבר אל אהרן ובניו" הי' הציוי רק לכהנים, לא לישראל. ובכל מקום שאומר "דבר אל בני ישראל" אז המעשה בישראל, לא בכהנים לבד. אולם אז נוכל לאמר שרק בישראל, לא בגרים. ואם דבר לישראל ומעשה בכל אדם אז צריך להביא הגרים בפירוש על ידי איזה ריבוי; שבלא ריבוי אינם בכלל "בני ישראל". לפי זה מה שכתוב "תורה אחת לגר ולאזרח" הוא ריבוי לכל המצות שאין כתוב בהם "בני ישראל" – שחיובם שוה בגר ובאזרח; אבל בכל מקום דכתיב "בני ישראל", לא למדנו מזה, והוצרך הכתוב לבאר תמיד על ידי ריבוי שגם הם בכלל כמו גבי חמץ דכתיב "בני ישראל" וכן גבי העלאה בחוץ וגבי דם וכיסוי כתיב "בני ישראל", וכן גבי עריות דכתיב "האזרח והגר" (ויקרא יח, כו) כתב שם "בני ישראל". וכן במולך (ויקרא כ, ב), במקריב בעל מום (ויקרא כב, יח), גבי ברכת ה' (ויקרא כז, כב), ובעינוי דיום הכפורים (ויקרא טז, כט) – בכולהו כתיב "בני ישראל" (ובעינוי דיום הכפורים כתיב "לכם" – ולא לאחרים כמ"ש בספרא (אחרי מות פרק ז מ"א)). וכן אמר בספרי (שלח פסקא קיא) "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם" – לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים. וכן בספרי חוקת (פסקא קכד) וכן במכלתא (בא פרשה י) "כי כל אוכל מחמצת.. בגר ובאזרח הארץ" – לפי שהוא מעשה בישראל צריך להביא הגרים אף כל שהוא מעשה בישראל צריך להביא הגרים. ובספרי (שלח פסקא קט) "חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר" (במדבר טו, טז) – לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים (ר"ל דכתיב שם "בני ישראל"). "ככם כגר יהיה לפני השם" למה נאמר? לפי שכתוב "והיה על מצחו תמיד לרצון לפני השם"; לגרים מנין? (ר"ל דשם כתב "את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל" וכמ"ש בספרא ויקרא (ויקרא נדבה פרק ד מ"י)) תלמוד לומר "ככם כגר יהיה לפני השם". "תורה אחת ומשפט אחד" – בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה (ר"ל ללמד שבכל מקום שלא כתיב "בני ישראל" שוה הגר לאזרח בלא ריבוי. אבל בכל מקום דכתיב "בני ישראל" צריך ריבוי). והתוס' [מנחות (דף סא:) ד"ה א"ל, וסנהדרין טקסט מוקטן(דף פו.) ד"ה בני ישראל, ובסוטה (דף כח:) ד"ה לרבות] עמדו על מה שכתוב גבי תנופה (בספרא צו (צו פרשה יא מ"ג) ומנחות שם) גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "המקריב"; וכן ביבמות ((דף עד:) והוא מספרא ריש תזריע (תזריע יולדת פרשה א)) מרבה גיורת ושפחה גבי יולדת. – והלא בנדה (דף לד.) דריש "בני ישראל" מטמאין בזיבה ולא עובדי כוכבים; וכן דריש בערכין (דף ה.) "בני ישראל" מעריכים ולא עכו"ם; וגבי סמיכה "בני ישראל" סומכים ולא בנות ישראל – ולא ממעט שם גרים ועבדים. וכתבו ושמא יש שום ריבוי לענין גרים. ואין זה "שמא" כלל, כי בזיבה אמר בספרא (מצורע זבים פרשה א) גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "ואמרת", וגבי ערכין בחקתי (בחקתי פרשה ג מ"ג) גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "ואמרת", וגבי סמיכה (ויקרא נדבה פרשה ב מ"י) "אדם" לרבות הגרים. ובוא ואראך שלא לבד בשלשה מקומות אלה שהערו התוספות, רק כי כן הוא בכ"מ [בכל מקום?] כמ"ש בספרא פה גבי חטאת גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "נפש" (ר"ל שלא אמר "איש" רק "נפש" שכולל כל הנפשות); וגבי חלב (צו פרשה י מ"א) גרים ועבדים משוחררים מנין? תלמוד לומר "כי כל אוכל חלב"; וגבי מועדים (אמור פרשה יא מ"א) "בני ישראל"...גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "יהיה לכם שבתון"; וגבי גזל הגר בספרי (נשא פסקא ב) "ואשמה הנפש" – גרים ועבדים במשמע; ובסוטה (דף כו.) הוה אמינא "דבר אל בני ישראל" (דגבי סוטה) ולא גרים – "ואמרת" רבויא הוא. [ועיין בירושלמי (פרק ב דסוטה הלכה ה) וגבי נזיר (בספרי זוטא הובא בילקוט ס' תשי) או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש איש לרבות]; ובספרי (נשא פסקא לט) ובסוטה (דף לח.) "כה תברכו את בני ישראל" – גרים ועבדים משוחררים מנין? תלמוד לומר "אמור להם" – לכולהו; ובספרי (שופטים פסקא קמ"ט) "נעשתה התועבה הזאת בישראל" – גרים נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא"; עוד שם (תצא פסקא רפט) "בישראל" – ולא בגרים. מכאן אמרו שני אחים גרים וכולי; עוד שם (פסקא רצא וביבמות דף קא) "ונקרא שמו בישראל" – ולא בבית דין של גרים. הרי שמרו נתיב הזה בכל מקום לדרוש רבוי על גרים בכל מקום דכתיב "בני ישראל", לבד מהמקומות שהזכרתי למעלה שפרטה התורה בפירוש "האזרח והגר". ועיין באילת השחר (כלל רס"א). ועדיין צריך לבאר מה שאמרו עבדים מנין?, שסתם עבדים הם אינם משוחררים ולמה לי קרא, הא אתיא לה-לה מאשה? ובנזיר (דף סא) מקשה על מ"ש "ואמרת" – לרבות עבדים. למה לי קרא, הא כל מצוה שהאשה חייב וכולי. והתוס' (יבמות (דף מד.) ד"ה ושפחה, נדה (דף טו.) ד"ה בשפחתו) כתבו על מ"ש גבי יולדת אין לי אלא בני ישראל; גיורת ושפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת מנין? תלמוד לומר "ואשה"',' - דאינה משוחררת לא צריך דגמר "לה-לה" מאשה כמו שמובא בכרית ות (דף ז) ואגב גררא נסיב. וכפי זה נראה שגם פה שתפיס עבדים סתמא (שכולל משוחררים ובלתי משוחררים), יך משום משוחררים. אך זה דוחק, דהא בספרא גבי חלב וגבי תנופה כתב הלשון "עבדים משוחררים מנין?"; ופה, וגבי זבים וגבי שחוטי חוץ וגבי מועדים וגבי ערכין תפיס "עבדים" סתם. והנה גבי ערכין וזבים יש לתרץ שכיון גם על שאין משוחררים שאי אפשר ללמדה מאשה, דדין האשה משונה בזיבה מדין האיש, וכן ערך האשה משונה מערך איש (וכמ"ש הרב"ם (פ"יב מהל' עכו"ם ה"ב) דעבדים ישנם בהקפה דאי אפשר ללמדם מאשה שמה שאשה אינה בהקפה היא מפני שאין לה זקן). אולם, הלא בכריתות (שם) מסיק מאי "וכן שפחה"? סלקא דעתך כי אמרינן כל מצוה שאשה חייבת שפחה חייבת – הני מילי דבר השוה באשה ואיש, אבל יולדת וכולי קמ"ל – מבואר דלמסקנא ההיקש "לה-לה" מאשה הוא אף בדבר שיש שינוי בין איש לאשה [וזה דלא כמ"ש בשו"ת פ"מ ח"ג פ' שכ"ו על דברי התוס' ביבמות, עיי"ש]. ואם כן יקשה על כל הנ"ל, למה צריך קרא על עבדים שאינם משוחררים? אך נראה דמה דגמרינן "לה-לה" מאשה יתכן אחר שידעינן שגרים חייבים; אבל במקום שגרים ועבדים משוחררים פטורים ממצוה זו משום דאינם בכלל "בני ישראל" שפירושו דוקא בני יעקב, איך אפשר שיתחייבו עבדים שאינם משוחררים שגם כן אינם בניו של יעקב? והגם שגמרינן "לה-לה" מאשה, הוא במקום שגרים חייבים ולא קפדינן שיהיו מיוצאי ירך יעקב. ולכן תפס בכל אלה "עבדים" סתם, בין משוחררים בין בלתי משוחררים, שזה תלוי בזה, שאי אפשר ללמוד גזירה שוה "לה-לה רק אם משוחררים חייבים. (ומסולק קושיית התוס' יבמות (דף עד) ויתר מקומות הנ"ל.) אולם אחר שנתגלה לנו על ידי ריבוי ששֵם "בני ישראל" בא בהבנה המורחבת וגם גרים ומושחררים חייבים – ממילא בלתי משוחררים חייבים מגזירה שוה ד"לה-לה". ובזה תבין דברי הגמ' כריתות (דף ז:) שפחה מנא לן? דתנו רבנן "דבר אל בני ישראל.." מאי וכן שפחה? וכולי והבן כי אין להאריך יותר. והנה באמת מה שכתוב פה "בני ישראל" לא בא בעצם למעט עכו"ם (כי מן התורה נאמר שיביאו חטאת) – והא זה נלמד ממה שכתוב בפר' אמור (ויקרא כב, יח) כמ"ש בספרא שם (אמור פרשה ז מ"ב); רק עיקר מה שכתוב פה "דבר אל בני ישראל" צריך לדרוש שיתבאר (בסימן ר). ועיקר דברי הספרא על מלת "נפש". וזה שהתחיל "נפש כי תחטא", רצה לומר, למה תפס מלת "נפש" ולא אמר "איש כי יחטא"?. ומשיב מפני שכתוב "בני ישראל" (שאף שאינו מיותר, מכל מקום מבואר ממנו שאין העכו"ם מביאין) והוה אמינא דהוא הדין שגרים אין מביאין, לכן כתיב "נפש" כי מלת "נפש" כולל יותר משם "איש", שמלת "איש" הבא אחר שם "בני ישראל" רצונו לומר איש מבני ישראל, לא כן "נפש" כולל כל הנפשות. ועל כן אינו מרבה גרים בשום מקום ממלת "איש".
דבר אל בני ישראל נפש כי תחטא: כבר בארתי זה למעלה (סימן ז) שיפלא מאד שבפרשיות הרבה התחיל הציוי סתם ובהרבה פרשיות התחיל "דבר אל בני ישראל". ובארנו שם שכל מקום שהתחיל "דבר אל בני ישראל" בא למעט עובד כוכבים, עיי"ש. וזהו שהביא בספרא "נפש כי תחטא" - רצה לומר היה לו להתחיל "נפש כי תחטא" ולמה התחיל "דבר אל בני ישראל"? ומשיב שבא ללמד שבני ישראל מביאין חטאת ולא עובדי כוכבים שאינו בכלל "בני ישראל". והנה בארנו עוד למעלה (סימן ח) שכל מקום שאומר "בני ישראל" בהבנה המדויקת, ירצה רק בני יעקב הזכרים יוצאי יריכו בלבד, לא הנקבות ולא מי שאינו מבניו. אבל בהבנה המורחבת כולל כל הנלוה אל האומה - הבנות והגר בתוכה; כמו "בני עמון" "בני מואב" שכולל גם הנלוה אל עדתם. והנה מצאנו בכמה מצות שהודיע הכתוב בפירוש שחיובה מוטל גם על הגר כמו בחמץ (שמות יב, יט) "כל אוכל מחמצת ונכרתה...בגר ובאזרח הארץ", ושם (שמות יב, מח) "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח..המול לו כל זכר..והיה כאזרח הארץ". וכן גבי העלאה בחוץ (ויקרא יז, ח), גבי דם (ויקרא יז, י), גבי כיסוי הדם (ויקרא יז, יג), וכן בכמה מקומות – שמזה מבואר שגר צריך ריבוי. ובמכלתא פרשה בא (ס"פ טו) "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר" מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר "והיה כאזרח הארץ"? לפי שהוא אומר "וכי יגור אתך גר", אין לי אלא פסח שהשוה בו הגר לאזרח; שאר כל מצות שבתורה מנין? תלמוד לומר "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר" – בא הכתוב והשוה את הגר לכל מצות שבתורה. וכן אמר בספרי (בהעלותך פסקא עא) על מה שכתוב שם "חוקה אחת יהיה לכם לגר וכולי". ובפרשה שלח (פסקא קט ג??) על מה שכתוב "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו, טז) בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה. ועתה יקשה, למה פרטה התורה במקומות הרבה חיוב של הגר ביחוד? אמנם מצאנו מענה לזה בספרי נשא (פסקא לט) וזה לשונו זה כלל, כל זמן שדבר לכהנים – מעשה בכהנים, דבר לישראל – מעשה בישראל, דבר לישראל מעשה בכל אדם צריך להביא הגרים. ופירושו, שכל מקום שאמר "דבר אל אהרן ובניו" הי' הציוי רק לכהנים, לא לישראל. ובכל מקום שאומר "דבר אל בני ישראל" אז המעשה בישראל, לא בכהנים לבד. אולם אז נוכל לאמר שרק בישראל, לא בגרים. ואם דבר לישראל ומעשה בכל אדם אז צריך להביא הגרים בפירוש על ידי איזה ריבוי; שבלא ריבוי אינם בכלל "בני ישראל". לפי זה מה שכתוב "תורה אחת לגר ולאזרח" הוא ריבוי לכל המצות שאין כתוב בהם "בני ישראל" – שחיובם שוה בגר ובאזרח; אבל בכל מקום דכתיב "בני ישראל", לא למדנו מזה, והוצרך הכתוב לבאר תמיד על ידי ריבוי שגם הם בכלל כמו גבי חמץ דכתיב "בני ישראל" וכן גבי העלאה בחוץ וגבי דם וכיסוי כתיב "בני ישראל", וכן גבי עריות דכתיב "האזרח והגר" (ויקרא יח, כו) כתב שם "בני ישראל". וכן במולך (ויקרא כ, ב), במקריב בעל מום (ויקרא כב, יח), גבי ברכת ה' (ויקרא כז, כב), ובעינוי דיום הכפורים (ויקרא טז, כט) – בכולהו כתיב "בני ישראל" (ובעינוי דיום הכפורים כתיב "לכם" – ולא לאחרים כמ"ש בספרא (אחרי מות פרק ז מ"א)). וכן אמר בספרי (שלח פסקא קיא) "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם" – לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים. וכן בספרי חוקת (פסקא קכד) וכן במכלתא (בא פרשה י) "כי כל אוכל מחמצת.. בגר ובאזרח הארץ" – לפי שהוא מעשה בישראל צריך להביא הגרים אף כל שהוא מעשה בישראל צריך להביא הגרים. ובספרי (שלח פסקא קט) "חוקה אחת יהיה לכם ולגר הגר" (במדבר טו, טז) – לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים (ר"ל דכתיב שם "בני ישראל"). "ככם כגר יהיה לפני השם" למה נאמר? לפי שכתוב "והיה על מצחו תמיד לרצון לפני השם"; לגרים מנין? (ר"ל דשם כתב "את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל" וכמ"ש בספרא ויקרא (ויקרא נדבה פרק ד מ"י)) תלמוד לומר "ככם כגר יהיה לפני השם". "תורה אחת ומשפט אחד" – בא הכתוב והשוה הגר לאזרח לכל מצות שבתורה (ר"ל ללמד שבכל מקום שלא כתיב "בני ישראל" שוה הגר לאזרח בלא ריבוי. אבל בכל מקום דכתיב "בני ישראל" צריך ריבוי). והתוס' [מנחות (דף סא:) ד"ה א"ל, וסנהדרין טקסט מוקטן(דף פו.) ד"ה בני ישראל, ובסוטה (דף כח:) ד"ה לרבות] עמדו על מה שכתוב גבי תנופה (בספרא צו (צו פרשה יא מ"ג) ומנחות שם) גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "המקריב"; וכן ביבמות ((דף עד:) והוא מספרא ריש תזריע (תזריע יולדת פרשה א)) מרבה גיורת ושפחה גבי יולדת. – והלא בנדה (דף לד.) דריש "בני ישראל" מטמאין בזיבה ולא עובדי כוכבים; וכן דריש בערכין (דף ה.) "בני ישראל" מעריכים ולא עכו"ם; וגבי סמיכה "בני ישראל" סומכים ולא בנות ישראל – ולא ממעט שם גרים ועבדים. וכתבו ושמא יש שום ריבוי לענין גרים. ואין זה "שמא" כלל, כי בזיבה אמר בספרא (מצורע זבים פרשה א) גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "ואמרת", וגבי ערכין בחקתי (בחקתי פרשה ג מ"ג) גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "ואמרת", וגבי סמיכה (ויקרא נדבה פרשה ב מ"י) "אדם" לרבות הגרים. ובוא ואראך שלא לבד בשלשה מקומות אלה שהערו התוספות, רק כי כן הוא בכ"מ [בכל מקום?] כמ"ש בספרא פה גבי חטאת גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "נפש" (ר"ל שלא אמר "איש" רק "נפש" שכולל כל הנפשות); וגבי חלב (צו פרשה י מ"א) גרים ועבדים משוחררים מנין? תלמוד לומר "כי כל אוכל חלב"; וגבי מועדים (אמור פרשה יא מ"א) "בני ישראל"...גרים ועבדים מנין? תלמוד לומר "יהיה לכם שבתון"; וגבי גזל הגר בספרי (נשא פסקא ב) "ואשמה הנפש" – גרים ועבדים במשמע; ובסוטה (דף כו.) הוה אמינא "דבר אל בני ישראל" (דגבי סוטה) ולא גרים – "ואמרת" רבויא הוא. [ועיין בירושלמי (פרק ב דסוטה הלכה ה) וגבי נזיר (בספרי זוטא הובא בילקוט ס' תשי) או בני ישראל פרט לגרים אמרת איש איש לרבות]; ובספרי (נשא פסקא לט) ובסוטה (דף לח.) "כה תברכו את בני ישראל" – גרים ועבדים משוחררים מנין? תלמוד לומר "אמור להם" – לכולהו; ובספרי (שופטים פסקא קמ"ט) "נעשתה התועבה הזאת בישראל" – גרים נשים ועבדים מנין? תלמוד לומר "והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההוא"; עוד שם (תצא פסקא רפט) "בישראל" – ולא בגרים. מכאן אמרו שני אחים גרים וכולי; עוד שם (פסקא רצא וביבמות דף קא) "ונקרא שמו בישראל" – ולא בבית דין של גרים. הרי שמרו נתיב הזה בכל מקום לדרוש רבוי על גרים בכל מקום דכתיב "בני ישראל", לבד מהמקומות שהזכרתי למעלה שפרטה התורה בפירוש "האזרח והגר". ועיין באילת השחר (כלל רס"א). ועדיין צריך לבאר מה שאמרו עבדים מנין?, שסתם עבדים הם אינם משוחררים ולמה לי קרא, הא אתיא לה-לה מאשה? ובנזיר (דף סא) מקשה על מ"ש "ואמרת" – לרבות עבדים. למה לי קרא, הא כל מצוה שהאשה חייב וכולי. והתוס' (יבמות (דף מד.) ד"ה ושפחה, נדה (דף טו.) ד"ה בשפחתו) כתבו על מ"ש גבי יולדת אין לי אלא בני ישראל; גיורת ושפחה בין משוחררת בין שאינה משוחררת מנין? תלמוד לומר "ואשה"',' - דאינה משוחררת לא צריך דגמר "לה-לה" מאשה כמו שמובא בכרית ות (דף ז) ואגב גררא נסיב. וכפי זה נראה שגם פה שתפיס עבדים סתמא (שכולל משוחררים ובלתי משוחררים), יך משום משוחררים. אך זה דוחק, דהא בספרא גבי חלב וגבי תנופה כתב הלשון "עבדים משוחררים מנין?"; ופה, וגבי זבים וגבי שחוטי חוץ וגבי מועדים וגבי ערכין תפיס "עבדים" סתם. והנה גבי ערכין וזבים יש לתרץ שכיון גם על שאין משוחררים שאי אפשר ללמדה מאשה, דדין האשה משונה בזיבה מדין האיש, וכן ערך האשה משונה מערך איש (וכמ"ש הרב"ם (פ"יב מהל' עכו"ם ה"ב) דעבדים ישנם בהקפה דאי אפשר ללמדם מאשה שמה שאשה אינה בהקפה היא מפני שאין לה זקן). אולם, הלא בכריתות (שם) מסיק מאי "וכן שפחה"? סלקא דעתך כי אמרינן כל מצוה שאשה חייבת שפחה חייבת – הני מילי דבר השוה באשה ואיש, אבל יולדת וכולי קמ"ל – מבואר דלמסקנא ההיקש "לה-לה" מאשה הוא אף בדבר שיש שינוי בין איש לאשה [וזה דלא כמ"ש בשו"ת פ"מ ח"ג פ' שכ"ו על דברי התוס' ביבמות, עיי"ש]. ואם כן יקשה על כל הנ"ל, למה צריך קרא על עבדים שאינם משוחררים? אך נראה דמה דגמרינן "לה-לה" מאשה יתכן אחר שידעינן שגרים חייבים; אבל במקום שגרים ועבדים משוחררים פטורים ממצוה זו משום דאינם בכלל "בני ישראל" שפירושו דוקא בני יעקב, איך אפשר שיתחייבו עבדים שאינם משוחררים שגם כן אינם בניו של יעקב? והגם שגמרינן "לה-לה" מאשה, הוא במקום שגרים חייבים ולא קפדינן שיהיו מיוצאי ירך יעקב. ולכן תפס בכל אלה "עבדים" סתם, בין משוחררים בין בלתי משוחררים, שזה תלוי בזה, שאי אפשר ללמוד גזירה שוה "לה-לה רק אם משוחררים חייבים. (ומסולק קושיית התוס' יבמות (דף עד) ויתר מקומות הנ"ל.) אולם אחר שנתגלה לנו על ידי ריבוי ששֵם "בני ישראל" בא בהבנה המורחבת וגם גרים ומושחררים חייבים – ממילא בלתי משוחררים חייבים מגזירה שוה ד"לה-לה". ובזה תבין דברי הגמ' כריתות (דף ז:) שפחה מנא לן? דתנו רבנן "דבר אל בני ישראל.." מאי וכן שפחה? וכולי והבן כי אין להאריך יותר. והנה באמת מה שכתוב פה "בני ישראל" לא בא בעצם למעט עכו"ם (כי מן התורה נאמר שיביאו חטאת) – והא זה נלמד ממה שכתוב בפר' אמור (ויקרא כב, יח) כמ"ש בספרא שם (אמור פרשה ז מ"ב); רק עיקר מה שכתוב פה "דבר אל בני ישראל" צריך לדרוש שיתבאר (בסימן ר). ועיקר דברי הספרא על מלת "נפש". וזה שהתחיל "נפש כי תחטא", רצה לומר, למה תפס מלת "נפש" ולא אמר "איש כי יחטא"?. ומשיב מפני שכתוב "בני ישראל" (שאף שאינו מיותר, מכל מקום מבואר ממנו שאין העכו"ם מביאין) והוה אמינא דהוא הדין שגרים אין מביאין, לכן כתיב "נפש" כי מלת "נפש" כולל יותר משם "איש", שמלת "איש" הבא אחר שם "בני ישראל" רצונו לומר איש מבני ישראל, לא כן "נפש" כולל כל הנפשות. ועל כן אינו מרבה גרים בשום מקום ממלת "איש".