פרשנות מצטטת על ויקרא כ:ב

כי תזריע וילדה: כבר בארנו (ויקרא סימן יב) שהעברי יציין המאמר התנאי בא' מחמשה פנים: (א) במילת "כי", (ב) במלת "אם", (ג) במלת "אשר", (ד) במקור עם שימוש הב', (ה) הפעל הבינוני עם ה' הידיעה שטעמו כטעם "אשר". וכתבנו שם שיש הבדל בין כל שימוש ושימוש בלשון, עיי"ש. והנה יש הבדל בין שימוש מלת כי ובין שימוש מלת אשר, כי מלת "כי" היא מלת התנאי (ווען), ומלת "אשר" היא מלת הצירוף (וועלכער). ועל פי זה במקום שתולדת התנאי הוא בגוף הנושא – ישמש במלת "אשר". "נפש כי תקריב קרבן מנחה סולת יהיה קרבנו" – התולדה (שהיא סולת) יהיה קרבנו – הוא ענין אחר חוץ מהנושא. אבל "איש אשר ישחט שור או כשב ... ונכרת" (ויקרא י״ז:ג׳), "אשר יתן מזרעו למולך מות יומת" (ויקרא כ׳:ב׳) – התולדה חוזרת לגוף הנושא, ולכן בא מלת הצירוף (וועלכער), לא מלת התנאי "כי" (ווען). ולפי זה לפי חוקי הלשון היה ראוי לאמר פה מלת "אשר" – "אשה אשר תזריע ... וטמאה", כי התולדה "וטמאה" חוזרת לגוף הנושא. והשיבו חז"ל שאם היה אומר מלת "אשר" (וועלכער) אינו משקיף על עת הפעולה, כי מלת "אשר" מציין רק הקנין הנמצא בנושא, והיה פירושו: אשה אשר ילדה ונמצא בה הטומאה הזאת - טמאה, מבלי הבדל מתי חלה הפעולה הזאת; אם היה לפני הדיבור או אחר כך. לכן השתמש במלת "כי" שמציין הפעולה העתידה – רק אם תלד מעתה אחר הציווי הזאת. (כי כל דיני התורה והעונשים מבואר שלא חלו קודם הציווי אבל בדיני הטומאה יש מקום לטעות שחלה הטומאה שהיתה עליה על ידי לידה וצרעת וזיבה שקודם לכן). וכן במ"ש "אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת" – שהיה ראוי לאמר "אשר יהיה... והובא אל אהרן" – דרש בספרא (נגעים ריש פרק א) מן הדיבור ואילך, וכן דרש (פרשה ג מ"ב) על "נגע צרעת כי תהיה באדם", וזבין (פרשה א מ"ב) על "איש כי יהיה זב מבשרו", ושם (פרשה ד מ"ב) על "ואשה כי תהיה זבה" – מן הדיבור ואילך, כי בכל אלה ראוי שיבא מלת "אשר". והראיה שבספרא אמור (פרשה ג מ"ב) דרשו "איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום" - אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדיבור כזיבה ונגעים, היה בו מום לפני הדיבור מנין? ת"ל אשר יהיה בו מום. נולד בעל מום ממעי אמו מנין? ת"ל אשר יהיה בו מום – כי מלת "אשר" יציין אף שנמצא בו קנין זה מכבר. וכן בכל מקום שבא מלת "כי" תחת "אשר" או מלת "אשר" תחת "כי" השיבוהו חז"ל על פי דרושיהם אל מכונו. עיין מ"ש אחרי (סימן קיז) ושמור כלל זה. אמנם אמרו שאי אפשר לפרש שגם מלת "תזריע" שייך אל תנאי זה (שגם ההזרעה תהיה דוקא לאחר הדיבור), דהא בחלוקה האחרת אמר "ואם נקבה תלד" ולא אמר "תזריע ותלד" – הרי הלידה עיקרית בזה וכל שילדה לאחר הדיבור אף שנזרעה מקודם טמאה.

אדם. ולא אמר איש איש מבית ישראל להכנים הגרים וכן אדם כי יקריב מכם כי תורה אחת לאזרח ולגר בקרבנות גם כן והכניס הגר שלא יטמא אחר כי הצרעת היא מהחליים הנדבקים מהחולה אל השלם:

רשימות של חייבי כריתות וחייבי המיתות השונות של בית דין מצויות אף במסכת סנהדרין (פרקים ז, ט, י) ובמסכת כריתות (פ"א מ"א). אולם בניגוד לחלוקה הדיכוטומית בין שתי הקטגוריות הללו, כפי שעולה ממשנתנו, מהרשימות בסנהדרין ובכריתות עולה חפיפה לא מצומצמת בין חייבי הכריתות ובין חייבי מיתת בית דין. כך, הבא על אשת אב, למשל, מופיע ברשימת הנכרתים במסכת כריתות, אך יחד עם זאת ברשימת חייבי הסקילה במסכת סנהדרין (פ"ז מ"ד). יסוד הבעיה בעמימות הננקטת בפרשת העריות בספר ויקרא (פרק כ העוסק בעונשים). כמו כן, הכפילות עצמה בין מוות בידי בית דין ובין "כרת" עולה אף היא מפרשנות אפשרית למקרא (ויקרא כ ב-ה ובתחום אחר: שמות לא יד). ייתכן שמקור ההבדלים בין הרשימות בתקדימים שונים שאינם אחידים, כאשר ההלכה המשפטית לא הצליחה לאחדם לכלל משפטי³⁶על תופעה זו ומשמעותה עמדנו במבוא הכללי לפירוש המשניות. . אפשר גם שההבדל מקורו במסורות פרשניות שונות, כפי שהתפתחו בניסיון לענות על השאלות הפרשניות העולות מפרשות מקראיות אלה.

ופסח ומילה מצות עשה - ובכרת. פסח בכרת דכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור וגו'. מילה בכרת דכתיב (בראשית יז) וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה. והני פסח ומילה מצות עשה [ואין קרבן על שגגתן] אבל אינך כולהו מצות לא תעשה נינהו וחייבים בקרבן דאין קרבן אלא על לאו כדמפרש לקמן וכגון לאוי דעריות דמפורשין הן. ובמגדף מצינו לאו (שמות כב) אלהים לא תקלל וכרת נמי דכתיב (במדבר טו) והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו' את ה' הוא מגדף ונכרתה. ובכל הני עריות דלעיל כתיב כרת דכולל להו בסיפא ונכרתו הנפשות העושות ולאו נמי כתיב בהו בעריות כולהו (ויקרא יח) ערות אמך לא תגלה ובכולהו נמי לא תגלה כתיב. ובנדה נמי לאו (שם) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב וכרת דנדה כולל עם אחריני דלבתר עריות כולהו כתיב ונכרתו הנפשות העושות. והאי דלא כתיב כרת לא באשת אחי אמו ולא באם אם חמותו דשניות הן מדברי סופרים דלא כתיבי באורייתא. והעובד עבודת כוכבים נמי לאו וכרת לאו דכתיב (שמות לד) לא תשתחוה לאל אחר וכרת דכתיב (במדבר טו) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת ובעבודת כוכבים מיירי דבזה דבר ה' כדאמר מר בסנהדרין (דף צט.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ולא יהיה לך בעבודת כוכבים מדבר. לאו דמולך (ויקרא יח) ומזרעך לא תתן להעביר למולך א"נ לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש כרת נמי אית בהו דכתיב (ויקרא כ) ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל וגו' אשר יתן מזרעו למולך מות יומת וכתיב בתריה ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו וגו'. ובעל אוב נמי אית ביה אזהרה דכתיב (שם יט) אל תפנו אל האובות וגו' וכרת נמי דכתיב (שם כ) והנפש אשר תפנה אל האובות ונכרתה ובגמרא מפרש מאי טעמא לא תני הכא ידעוני. והמחלל את השבת אזהרה אית ביה דכתיב (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה וכרת נמי דכתיב (שם לא) כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה וגו'. וטמא שאכל את הקדש בלאו ולא יאכל עד אשר יטהר ובכרת דכתיב (ויקרא כב) אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה. הבא אל המקדש טמא לאו דכתיב (שם יב) ואל המקדש לא תבא ולא יטמאו את מחניהם כרת כי את משכן ה' טמא ונכרתה. אוכל חלב ודם בלאו דכתיב (ויקרא ג) כל חלב וכל דם לא תאכלו כרת בחלב (שם ז) כי כל אוכל חלב ונכרתה כרת בדם (שם יז) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא וגו' כל אוכליו יכרת. אזהרה דנותר (שמות כט) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כרת כדאמרן ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה. אזהרה בפגול נפקא לן מהאי קרא ואם יותר מבשר זבח שלמיו לא יאכל כי קדש הם כדגמרינן בפסחים בפ"ב (דף כד.) לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו וכרת כדאמרן יליף עון עון מנותר. שוחט בחוץ מפרש בהאי פירקא (דף ג:) בלאו למאן דגמיר בגזירה שוה הבאה [הבאה דכתיב] בהעלאה ואל פתח אהל מועד לא יביאנו ונאמר כאן בשחיטה הבאה ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגו' מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן נמי לא ענש אא"כ הזהיר ולמאן דמייתי לה בהיקשא אמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה מה העלאה לא ענש אא"כ הזהיר אף שחיטה נמי. מעלה בחוץ בלאו השמר לך פן תעלה וגו' (דברים יב) וכל מקום שנאמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכרת כדאמרן לעיל אשר יעלה עולה או זבח וגו' ונכרתה. אוכל חמץ בלאו כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב) כרת כל אוכל חמץ ונכרתה (שם). והאוכל ביוה"כ בלאו מפרש ביומא (דף פא.) כל הנפש אשר לא תעונה וגמר עינוי עינוי מהתם על דבר אשר עינה את אשת רעהו (דברים כב) מה התם לא ענש אא"כ הזהיר ה"נ לא ענש אא"כ הזהיר וכרת נמי אית ביה באוכל דכתיב ביה ונכרתה באוכל ביוה"כ (ויקרא כג) כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה והאי לא תעונה בעינוי אכילה קמיירי דגמר (יומא עד:) עינוי עינוי מהתם דכתיב (דברים ח) ויענך וירעיבך מה להלן עינוי רעבון אף כאן עינוי רעבון. העושה מלאכה ביוה"כ אית ביה אזהרה וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה (ויקרא כג) כרת דכתיב (שם) והאבדתי וזהו כרת. והמפטם את השמן לאו ובמתכנתו לא תעשו כמוהו כרת אשר ירקח כמוהו ונכרתה וגו' (שמות ל). והמפטם את הקטרת לצרכו להריח. מפטם את השמן [כעין שעשה משה במדבר דכתיב] ואתה קח לך בשמים ראש (שם). מפטם את הקטרת [מערב י"א סממני הקטרת כמו דכתיב] קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה. הסך שמן המשחה נמי לאו על בשר אדם לא ייסך (שם) כרת אשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו (שם) מאותו שעשה משה לשמן המשחה. מפטם את הקטרת אזהרה במתכנתה לא תעשו לכם (שם) כרת אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת (שם) אבל המריח בקטרת של בית המקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ולא דמי לסך שמן המשחה דהתם אית ביה מעשה מש"ה אית ביה לאו וכרת:

אתן את פני. פְּנַאי שֶׁלִּי — פּוֹנֶה אֲנִי מִכָּל עֲסָקַי וְעוֹסֵק בּוֹ (שם):

באיש. וְלֹא בַצִּבּוּר (שם), שֶׁאֵין כָּל הַצִּבּוּר נִכְרָתִין:

כי מזרעו נתן למלך. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ (דברים י"ח), בֶּן בְּנוֹ וּבֶן בִּתּוֹ מִנַּיִן? תַּ"ל כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ, זֶרַע פָּסוּל מִנַּיִן? תַּ"ל בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ (ספרא; סנהדרין ס"ד):

למען טמא את מקדשי. אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִי, כִּלְשׁוֹן וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי (ויקרא כ"א):