פרשנות מצטטת על ויקרא כ:ז

אמר הצעיר לפי דרכו זה היה לו למנות עוד ג"כ והתקדשתם והייתם קדושים הכתוב גבי אוב וידעוני סוף פרשת קדושים כמו שמנה והתקדשתם והייתם קדושים דגבי שרצים בפרשת שמיני ותהיה זאת ג"כ מצוה מיוחדת לפרוש מאוב כמו שלדעתו יש מצוה מיוחדת לפרוש מאכילת שרצים. אבל אלו כלם לדעת הרב אינה מצוה מיוחדת ולא תוספת מצוה אלא דבר נמשך מהמצוה עצמה ואין בם אלא מצוה אחת לבדה, והראיה הגמורה לדעתו זה כי אחר שאמר בענין אוב וידעוני והתקדשתם והייתם קדושים סמך אליו ושמרתם את כל חקותי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם, אמר מקדשכם אחר כל חקותי לרמוז כי בכל חקותיו הוא מקדשם לא באלו בלבד וזו היא עצמה המצוה הכללית בכל המצות שהיא קדושים תהיו אלא שהכתוב מפרט אותה בקצתן כגון זו דשרצים דאוב וידעוני ליותר זריזות וזהירות בהן לפחיתותם או לקלות ההתפתות אחריהן או לאיזו סבה אחרת. ועל דעתי הקדושה וענינה אינו זולת מה שביארו הכתוב בסוף פרשת קדושים והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי ולמדנו מכאן שקדושה זו לישראל אינה רק ההבדלה מן העמים והתיחדותם לו ית' על ידי המצות שנתן להם לא עשה כן לכל גוי, וז"ש להם בעת קבלתם התורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואתה תחזה בכהנים שנתוספו להם מצות יותר מישראל אמר הכתוב בהם קדושים יהיו לאלהיהם כי את אשי ה' הם מקריבים והיו קדש, כלומר כמו שישראל קדושים ומיוחדים מבין הגוים עם המצות שנתייחדו להם כן הכהנים קדושים ומובדלים גם מישראל עם המצות המיוחדות בהם. וזה נפלא לפי דעת הרב שאין הקדושה מצוה אחרת לעצמה אלא סמוכה ומחוברת אל כל המצות ועולה על גביהן. וכמה טובה הראיה שהביא מסיפרי והייתם קדושים זאת קדושת מצות וברייתא זו בזה הלשון אני לא מצאתיה שם אבל מצאתי בוהתקדשתם והייתם קדושים דפ' קדושים זו קדושת פרישות ע"ז או אינו אלא קדושת כל המצות כשהוא אומר קדושים תהיו הרי קדושת כל המצות אמורה ומה ת"ל והתקדשתם והייתם קדושים זו קדושת פרישות כל המצות, ומזה ג"כ נתבאר שצווי הקדושה בכל מקום היא קדושת פרישות המצות ואף שע"ז ג"כ אינה יוצאה מכללן חזר וצוה על הפרישות מהמולך ואוב וידעוני הנזכר כאן שכלם סעיפי ע"ז לחומר הע"ז כמו שהרבה עליה המצוה בכמה מקומות:

וטעם כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו יחזור לראש הפרשה שאמר איש אמו ואביו תיראו (ויקרא י״ט:ג׳) ואמר כאן כי איש איש אשר לא ישמע (וכו') ומקלל אביו ואמו מות יומת ועל דרך האמת בעבור שאמר (ויקרא כ׳:ז׳) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם ואמר (ויקרא כ׳:ח׳) אני ה' מקדשכם כי השם הנכבד הוא המקדש אותנו כי הוא אבינו וגואלנו מעולם הוא שמו אם כן המקלל את המשתתפין ביצירה חייב מיתה וזה טעם משפט הנואף והנואפת אשר סמך לכאן והקדימו לכל העריות וכבר רמזתי זה למעלה (שמות כ יג) והזכיר הכתוב קצת העריות לחייב בהם מיתה והן אשת איש ואשת אב והכלה והזכר ואשה ואמה (ויקרא כ׳:י׳-י״ד) והוא הדין אשה ובתה ובת בתה כי הזכיר קצת שאר האשה והוא הדין לכל הנזכרים שם (ויקרא י״ח:י״ז) באזהרה וכל שכן שאר עצמו בת בנו ובת בתו הנזכרים (ויקרא י״ח:י׳) ואין צריך לומר בתו ובכל זה עוד מדרשים לחייב אותן וכן הזכיר חיוב הרביעה במיתה (ויקרא כ׳:ט״ו-ט״ז) וחזר והזכיר כרת אחר בנדה (ויקרא כ׳:י״ח) לחייבו בהעראה בלא גמר ביאה הוא שאמר את מקורה הערה (ויקרא כ׳:י״ח) וכן באחות אם ואחות אב כי את שארו הערה (ויקרא כ׳:י״ט) והזכיר דודתו וכן אשת אחיו (ויקרא כ׳:כ׳-כ״א) לחייבם בערירות בין שלא היו לו בנים או היו לו והכרת הבא באחותו (ויקרא כ׳:י״ז) הוא מיותר ונדרש לרבותינו (מכות יד) למה יצא כרת באחותו וכו' ועל דרך הפשט הוסיף בכרת "לעיני בני עמם" (ויקרא כ׳:י״ז) לומר שתמות בנוער נפשם בענין שיראו ויבינו וישכילו יחד כי יד ה' עשתה זאת וקדוש ישראל גזרה וטעם עונו ישא שיהיה החטא ההוא דבק בו מן העת ההיא מעשיו לא יצליחו ורבצה בו האלה כי יכהו השם בתחלואים רעים עד השמידו בכרת כענין שאמרו (שבת לג) סימן לעבירה הדרוקן ולא הוצרך להזכיר חייבי הכרת האחרים כגון אמו (ויקרא י״ח:ז׳) ואחות אשה (שם יח יח) שכבר למדנו מן הנזכרים כל הצריך:

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי. וּבְאֹפֶן זֶה תִּהְיוּ אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ, כִּי כְשֶׁתַּפְרִישׁוּ בְּכוֹרוֹת הַבָּנִים וּמַתְּנוֹתֵיהֶם לַעֲבוֹדָתִי, הִנֵּה הַבְּכוֹרוֹת יְלַמְּדוּ דַעַת אֶת הָעָם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים (ויקרא כ:ז).