פרשנות מצטטת על ויקרא כ:י

שנינו (א) ארבע מיתות נמסרו לב"ד כו'. וברמזיו פרט רבינו ז"ל את הפסוקים על סייף שהוא המ"ע צ"ט כתב נקום ינקם דפ' משפטי' פכ"א פ"כ וגם רש"י ז"ל שם כתב בשם המכילתא דמיתת סייף ילפינן מפסוק זה וכן אי' בסנהדרין דף נ"ב ע"ב, ועל חנק שהוא המ"ע ק' כתב מות יומת הנואף דפרשת קדושים פ"כ פ"י ופירש"י שם כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק כר' יונתן דבריי' סנהדרין שם ודלא כר' יאשיה וכ"פ הרמב"ם ז"ל הל' סנהדרין פי"ד הל"א וצ"ל כיון דרבי מפרש את טעמו של ר' יונתן דיליף בגז"ש כמ"ש רש"י בסנהדרין שם והמזרחי בפ' קדושים שם ע"כ פסקו כר' יונתן עי' יד מלאכי סי' תקפ"ו ותבין, אבל לכאו' ק"ל על רבינו מדוע לא נקט לחנק את הפסוק דפרשת משפטים פכ"א פי"ב מכה איש ומת מות יומת כמו שנקט החינוך ואפשר כיון דר' יאשיה ור' יונתן בהפסיק דפרשת קדושים פליגי ע"כ נקט רבינו את הפסוק זה וגם רש"י י"ל דמטעם זה לא כתב את האי כללא דסתם מיתה הוא חנק בפ' משפטים רק בפ' קדושים אבל החינוך י"ל כיון דמנה כפי הסדר של התורה ע"כ נקט את הפסוק ראשון וכן באמת נקטו כל המוני מצות שמנו כפי הסדר של התורה, ועל שריפה שהוא המ"ע ק"א כתב רבינו את הפ' י"ד דפ' קדושים שם באש ישרופו ועל סקילה שהיא המ"ע ק"ב כתב את הפסוק וסקלתם באבנים דפ' שופטים פי"ז פה. ומ"ש רבינו והן ארבע מ"ע כו' לכאורה צריך טעם מדוע כתב את זה הלא כבר מנאם לארבע מ"ע וגם הדינא דחיי עמד ע"ז ונ"ל בס"ד דכוונתו לאפוקי משי' הרמב"ן ז"ל בהשגותיו על הסה"מ סוף שרש י"ד דלא מנה את הד' מיתות רק למ"ע אחת ע"כ כפל רבינו וכתב והן ארבע מ"ע וכן מנאו ז"ל כרבינו הסה"מ מ"ע רכ"ו עד רכ"ט החינוך מ"ע מ"ז נ' רס"א תקנ"ה העי"מ מצ' מ"ז נ"א רס"ב תקנ"ה הזה"ר מ"ע קמ"א אות נ"ג הפוע"צ מ"ע י"ח כ' ק"ד רכ"ו הכ"ת מ"ע ר' עד ר"ג האה"מ מצ' מ"ח נ' רס"א תקנ"ה המצה"ש ומהר"ש מצ' מ"ח נ' רס"ב תקנ"ה המעיי"ח דף כ"ב ע"א אות ז' אבל הבה"ג ז"ל לא מנה את המ"ע הללו ועי' בהרמב"ן שמברר את טעמו וגם מהיראי' ז"ל נר' דסובר כהבה"ג מדהשמיט אותם אבל מהסמ"ק ז"ל ליכא הוכחה דסובר כהבה"ג די"ל כיון דלא נוהגין בזמה"ז ע"כ השמיט אותם כמ"ש בהקדמתו:

וזקן ממרא. איכא למידק בסדורא דנקטה מתניתין. דמכה אביו. וגונב. ניחא דכתיבי בהדדי בפרשה משפטים. אבל הבא על אשת איש דכתיב בקדושים. וזוממים וכו' ובכלל א"א הן. ה"ל למנקט קודם זקן ממרא ואינך דכתיבי בפרשה שופטים. והרמב"ם בס"פ ט"ו מהלכות סנהדרין הקדים א"א לכולם. נראה טעמו שכן בנסקלין נמי הקדימו העריות לכולן. ונראה לי לפי שראה התנא להתחיל המסכתא שאחרי זאת בדין עדים זוממין מאחר שזכרם בזה הפרק. וכדאיתא בגמרא דהתם. תנא התם קאי כל הזוממים וכו'. לפיכך ראה כי טוב שיזכיר א"א וזוממין וכו' באחרונה. כדי שכאשר יבארם יהיו בסיום הפרק. ויסמוך אליו תחלת מסכת מכות המתחלת בדין עדים זוממין. ומכאן ג"כ ראיה להקדים פרק חלק להנחנקין:

שדר ליה כוסברתא - לפ"ה קשה מה עלה בדעתו של רבי מתחלה לומר שישחטנה ועוד קשה שלבסוף חזר בו רבי מעצמו לכך נראה כפירוש ר"ח והערוך שדר ליה גרגירא כלומר נאפה גירא הנואף והנואפת תרגום ירושלמי גיירא וגיירתא שדר ליה כוסברתא כסה על קלונה והוכיחנה בסתר ואנטונינוס לא הבין מה ששלח לו והיה סבור שאמר שחוט הבת ושדר ליה כרתי כלומר וכי תתן לי עצה שיכרת זרעי שדר ליה חסא כלומר לא שלחתי לך אלא שתחוס עליה כלומר וכסה אותה אמרתי לך:

ובת כהן כי תהיה לאיש זר וגו' - ומיניה נפקא לן דפסולין פסלי לאשה בביאתן ומדאפקיה בלשון הויה נדרוש דאית ליה הויה מי שקידושין תופסין בה כגון ממזר נתין וחלל פסלי אבל עובד כוכבים ועבד הרי הן כבהמה וכיון דלית להו הויה לא נפסלו עובד כוכבים אין לו קידושין בישראל דכתיב (ויקרא כ) איש אשר ינאף את אשת רעהו ותניא בסנהדרין (דף נב:) פרט לאשת אחרים אלמא לית להו אישות עבד עם החמור כתיב בהו עם הדומה לחמור:

על כרחיך ארוסה חמורה מנשואה שרעה לשמים ולבריות ולעצמה שפוגמת כבודה ומשפחתה ואיכא קלון טפי מנשואה שכבר נפגמה ומדאפקה רחמנא מכלל מות יומת הנואף (ויקרא כ׳:י׳) דהיינו חנק דאף ארוסה היתה בכלל אשת רעהו (שם) ואפקה בהדיא לסקילה כדכתיב (דברים כ״ב:כ״ג) כי תהיה נערה בתולה מאורסה וגו' ש"מ סקילה חמורה ואי קשיא לך למה לי להדורי בתר טעמא בכולהו דתיהוי סקילה חמורה מינייהו מכיון דאשכח סקילה חמורה משריפה ולקמן יליף שריפה חמורה מסייף ממילא ידעינן דסקילה חמורה מסייף תריץ משום דלקמן לא קיימא לן שריפה חמורה מסייף אלא מגזירה שוה מסקילה דאשכחן בה דחמיר מסייף הלכך מיבעי ליה לאהדורי אטעמא דחמורה סקילה מסייף:

לא תנאף. אֵין נִאוּף אֶלָּא בְאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר מוֹת יוּמַת הַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאָפֶת (ויקרא כ'), וְאוֹמֵר הָאִשָּׁה הַמְנָאֶפֶת תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת זָרִים (יחזקאל ט"ז):