פרשנות מצטטת על ויקרא כ:יב

כרם רבעי – כאמור, תושבי יישובים רחוקים מירושלים רשאים היו לפדות את היבול, ואז היו רשאים לאכלו כרגיל ואת כסף הפדיון להעלות לירושלים. פדיון רגיל של מעשר שני או פדיונות אחרים הם בערך הרֵאלי בתוספת חמישית מהערך. בפסוקים העוסקים בכרם רבעי בתורה לא נאמר דבר על חילול פֵרות כרם רבעי, אבל נאמר שם "יהיה כל פריו קדש הלולים" (ויקרא יט כד). פסוק זה התפרש בספֵרות חז"ל כהיתר לחלל את הפֵרות כדי להעלות לירושלים מעות³⁴ראו במבוא ובירושלמי, נו ע"ב, ועוד. . לעומת זאת חילול מעשר שני נאמר בתורה במפורש, אבל גם שם לא נזכרת החובה להוסיף את החומש. אבל חכמים למדו חובה זו מדין גאולת קרקע (ויקרא כז יג) או אכילת קודש בשגגה (שם ה טז; כ יב). עם זאת, בימי חז"ל לא הייתה כל השאלה בעלת חשיבות רבה. בפועל נקבע שרק מי שפודה לעצמו חייב בחומש, ולא מי שקנה מאחר. בפועל מצאו דרך "להערים" על מעשר שני, וכנראה רק בודדים שילמו את החומש של מעשר שני (ראו לעיל פ"ד מ"ד).

בכולהון. בכל העריות הכתובות בפרשת קדושים כגון גבי כלתו דודתו זכר ובהמה כתיב ואיש אשר ישכב כו':

כרם⁴⁴לעניין הנוסח, "כרם" או "נטע", ראו פירושנו למשנה, מעשר שני פ"ה מ"א. שם חכמים חולקים האם דין רבעי חל על כל עץ ויש לגרוס "נטע רבעי", או רק על כרם ויש לגרוס "כרם רבעי". רבעי – פריו של הכרם בשנתו הרביעית אסור באכילה במקומו ויש להביאו לירושלים ולאכלו שם. תושבי יישובים רחוקים מירושלים רשאים היו לפדות את היבול ולאכלו כרגיל, ואת כסף הפדיון להעלות לירושלים. פדיון רגיל של מעשר שני או פדיונות אחרים הם בערך הרֵאלי בתוספת חמישית מהערך (מעשר שני פ"ה מ"ב). בפסוקים העוסקים בכרם רבעי בתורה (ויקרא יט כג-כה) לא נאמר דבר על חילול פרות כרם רבעי, אבל נאמר שם "יהיה כל פריו קֹדש הִלולים". פסוק זה התפרש בספרות חז"ל כהיתר לחלל את הפרות כדי להעלות לירושלים מעות⁴⁵ראו במבוא למסכת מעשר שני. . לעומת זאת חילול מעשר שני נאמר בתורה במפורש; החובה להוסיף את החומש אינה נזכרת גם שם, אבל חכמים למדו חובה זו מדין גאולת קרקע (ויקרא כז יג) או אכילת קודש בשגגה (שם ה טז; כ יב). בימי חז"ל לא הייתה כל השאלה בעלת חשיבות רבה. בפועל נקבע שרק מי שפודה לעצמו חייב בחומש, ולא מי שקנה מאחר. כלומר, נמצאה דרך "להערים" על מעשר שני, וכנראה רק בודדים שילמו את החומש של מעשר שני⁴⁶ראו פירושנו למעשר שני פ"ד מ"ד. .

תמס. נמס והולך תמס שם דבר הוא, המ"ם יסוד ועיקר הוא והתי"ו בו יסוד נופל כמו תי"ו של תבל עשו (ויקרא כ'):