וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא׃
תוספות יום טוב
התריתם וכו'. גמרא אמר עולא מנין להתראה מן התורה [אפילו כי ידעינן דלאו שוגג הוא כמו חבר. ועיין מ"ש במשנה ג' פ"ב דמכות] שנאמר (ויקרא כ׳:י״ז) ואיש אשר יקח את אחותו וגו' וראה את ערותה אטו בראייה תליא מילתא [משום דראה אותה מחייב] אלא עד שיראוהו טעמו של דבר [שהיא ערוה לו] אם אינו ענין לכרת [דכתיב בהאי קרא. וכרת דין שמים הוא. וקמי שמיא גליא אם שוגג או מזיד. ולא בעי התראה] תנהו ענין למלקות. דבי חזקיה תנא וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה (שמות כ״א:י״ד) [ולא כתיב אם הזיד] שהתרו בו ועדיין הוא מזיד. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים (במדבר ט״ו:ל״ג) [שקישש לא נאמר] שהתרו בו ועדיין הוא מקושש. דבי רבי תנא על דבר אשר ענה (דברים כ"ב) על עסקי דיבור. וצריכא. דאי כתב רחמנא אחותו ה"א חייבי מלקות אין. חייבי מיתות לא. כתב רחמנא כי יזיד. ואי כתב רחמנא וכי יזיד. ה"א הני מילי סייף דקל. אבל סקילה דחמורה. אימא לא. צריכא. ותרתי בנסקלין למה לי לר"ש לאתויי נשרפין. לרבנן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא. ולכתוב [רחמנא] בנסקלין וליתו הנך ולגמרו מיניה ה"נ מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא:
משנת ארץ ישראל
ועל הנדה – נערה בימי וסתה, יש להן קנס אף על פי שהן בהכרת – איסורי עריות אלו הם חייבי כרת (ויקרא יח ט-יט; כ יז-כא; משנה, כריתות פ"א מ"א), אך אין בהן מיתת בית דין. סדר חייבי כריתות שמונה משנתנו ערוך באותו סדר במשנת מכות (פ"ג מ"א) ובכריתות (פ"א מ"א), אלא שבמשנת כריתות הוא ערוך כדי למנות את חייבי הכריתות ובמשנת מכות כדי ללמדנו שהם לוקים, שכן "כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתם" (שם פ"ג מט"ו). רשימת העריות במסכת כריתות ארוכה יותר, וכוללת איסורי עריות רבים שאינם במשנתנו ובמשנת מכות. העבֵרות החסרות במשנתנו ובמשנת מכות הן אלה אשר משנת סנהדרין מונה בין חייבי מיתות בית דין. מכיוון שמשנתנו עניינה בהבחנה בין מיתות בית דין ובין כריתות, אין היא מביאה את המקרים שבהם יש כפילות או הבדלי מסורת באשר לעונשים. נעסוק בכך בהרחבה בפירושנו למשנה הבאה.
הכתב והקבלה
כי טבת הנה. כשהיו מטיבין אותן מקושטת לכנוס לחופה היה גדול נכנס תחלה ובועלה (רש"י מרבותינו), לדעתם יאמר רוו"ה מלת ויראו כטעם וידעו והוא כנוי לשכיבה וכטעם וראה את ערותה והיא תראה את ערותו (ויקרא כ׳:י״ז), ומלת טבת אין ענינו כאן על היופי המראה רק לשון קשוט דוגמת ותיטיב את ראשה (מלכים ב ט׳:ל׳) טוב מאד (לעיל א') תרגומו תקין לחדא, ולפי"ז חלק ראשון דקרא הוא מאמר שלם מחובר מנושא ונשוא, יאמר שבני אלהים ידעו את בנות האדם כאשר היו מקושטות, וסתם זמן הקשוט לבנות הוא עת הכנסתן לחופה, וטעם מלת כי כאשר, ובחלק השני מן הכתוב הוסיף חמס אחר כי לקחו בחזקה את הנשים ללקוחים גמורים כי הענין הראשון לא היה רק דרך זנות בעלמא, ודברי הרא"ם בזה דחוקים: