פרשנות מצטטת על זכריה ג:ב

איוב - היה מבני בניו של נחור אחי אברהם. והקרוב אלי: שהיה מבני עשו, והעניין מוכיח בארץ עוץ כמו: שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ ולא יתכן לומר שלא היה בעולם, בעבור שאמר יחזקאל: ונח דניאל ואיוב. ואם אמר טוען: אולי איוב אחר היה, שהזכיר הנביא? יאמר לו, אם כן אמור כן בדניאל ונח, והנה כתוב בפסוק אחר: אם יעמוד משה ושמואל לפני ואף כי מצאנו שמואל בן עמיהוד, והנה לא מצאנו איוב אחר כתוב בספרי הקדש, והאומר שהוא יובב בן זרח מבצרה, שמא בחלום ראה זה כי אין לו על מה ישען, לא על דברי הנביאים ולא על מה שהעתיקו חכמינו ז"ל. ואל תתמה על מלת איוב שמו, כי איננו רשע כלל והנה כתוב: ה' איש מלחמה ה' שמו. והפך הדבר: ויהי איש אחד מהר אפרים ושמו מיכיהו, אולי בעל הדרש על הרוב הנמצא דבר מקום איוב סמוך לחרן, מטעם וילך ארצה בני קדם.

על אשר לקח אשה כושית. לא לאחר הלקוחין ולהקדים האשה, וזה יודה כל חיך הטועם טעם מליצת הלשון. אמנם טענת המפרשים בחסרון הודעת הרחקתו והפרשתו ממנו אינה טענה לדעתי, אחר שנתבונן בעיקר הוראת מלת אודות; מלת אודות מתורגם בכ"מ עסק, ובעלי הלשון גדרוהו לענין גרם וסבה (אורזאכע, פעראנלאססונג), ואמרו שכן נקראת הסבה אוד בלשון ערבי; ואין זה נכון לדעתי כי בכל מקום מחובר הוא עם מלת על, על אודות הבאר, על אודות האשכול, על אודות ישראל, ואחרי שמלת על לבדו יורה גם כן על הסבה הגורמת, כמו על הברכה אשר ברכו, על עזבם את תורתי, אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך, וכמוהם רבים אין מספר שמלת על הוראתו הסבה (וועגען), ואיך נפרש אם כן מלת אודות המחובר אליו גם כן לשון סבה, למה לנו לחבר יחד בכ"מ להוראת הסבה שתי מלות אם די באחת מהן, לכן נראה לי לפרש מלת אודות לשון הרחקה פרישה והבדלה, כי בלשון ארמי שרש אד הוראתו על גלגול ותנועת הדבר להתרחק מדבר (וואֶלצען, ווערפען, שליידערן), כי על הגורם להפיל ולהתיז דבר מיד חברו אמרו (ב"ק צ"ח) אדי אדי', וכן על הגורם להפריש ולהרחיק שלהבת מגחלת אמרו (ביצה ל"ח) אדי אדי', ופירש"י שם שהוא מלשון עברי וידו אבן בי (איכה) לידא את קרנות הגוים (זכריה ב׳:ד׳), ודומה לזה וידא ירבעם את ישראל מאחרי ה' (מלכים ב י״ז:כ״א), ונאמר על המרוחק מארצו ומתנועע בארץ לא לו יקדמוני ביום אידי (תהילים י״ח:י״ט) דתרגומו ביום טלטולי, וכן המקל שמנידין בו העצים הבוערים באש עד שיבדלו זה מזה כדי שיאחז האור בכל צדדיו (פייערווענדער) יקרא אוד, אוד מוצל מאש (עמוס ד', זכריה ג׳:ב׳), כמ"ש ר"ש ב"מ שם, מכל אלה אני אומר כי גם מלת אודות פי' הבדלה והרחקה (ענטפערנען, אבזאָנדערן), לכן יהושע וכלב שהבדילו עצמם להתרחק מעצת מרגלים מקדש ברנע, אמר (יהושע י״ד:ו׳) אשר דבר ה' אל משה על אודותי ועל אודותיך, מלת על פי' הסבה, ומלת אודות פי' הבדלה והרחקה, ור"ל בשביל הבדלתי והפרשתי ובשביל הבדלתך והפרשתך, וכן כאן על אודות האשה ר"ל בשביל הרחקת האשה. ואם נחזיק גם בספר ד"ה הנזכר, לפי שהוזכר ענין זה גם בתרגום יב"ע על מקרא זה, יש להבין בו מאמר כי אשה כושית לקח, שהוא באמת תוספת שאינו צריך, (ורבותינו דרשוהו בספרי רבא וזוטה ע' ילקוט), ורמזו בזה על האשה הכושית האמתית אשר לקח אז במלכו בארץ כוש, וכנותנים טעם לתערומתן עליו בהפרשו כעת מצפורה, וכאלו יאמרו, עתה הוא נזהר בפרישות גדולה להתרחק ההזדקקות מאשה ראויה והגונה אליו, ואז לא הקפיד גם על נשואי אשה אשר גם לאיש המוני אינה ראויה, ונרויח בזה גם כן טעם קראם את צפורה בשם כושית, והוא לזווג המלות כושית מדומית והיא צפורה, עם כושית אמתית בהיותו מלך בכוש, וכענין לשון נופל על הלשון הנהוג בכ"ק, כמו בתי אכזיב לאכזב (מיכה א׳:י״ד) ע"ש הרבה כזה, הנה עכ"פ מבואר המקרא לדרז"ל יותר על פשטיה ממה שפירשוהו זולתם:

ובמדרש נפש כי תחטא בשגגה זהו שאמר הכתוב (משלי י״ט:ב׳) גם בלא דעת נפש לא טוב ואץ ברגלים חוטא, זה אחאב בן קוליה וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלים ולא די אלא משגלו לבבל היו מוסיפים חטא. ומה היו עושין בירושלים, היו נביאי שקר והניחו אומנותן בבבל והיו מסרסרין זה לזה בעריות, והיה אחאב בן קוליה נכנס אצל גדולי המלכות ואומר אני פלוני נביא הקב"ה שלחני לומר דבר לאשתך, והיה אומר לו הרי היא לפניך, היה נכנס ומתיחד עמה ואומר לה הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים לכי שמשי עם צדקיה בן מעשיה ותלד ממנו נביאים, והיתה שומעת לו והיתה משלחת אחר צדקיה ובא ומשמש עמה, אף צדקיה היה מסרסר לאחאב כך, וזו היתה אומנותן. בוא וראה כמה היו רשעים והוציאו להם שם בבבל שהם נביאים גדולים, אם היתה האשה מעוברת היו אומרים לה שתלד זכר, והיו אומרים לשכנותיה שתלד נקבה, אם ילדה זכר היתה היא אומרת נתקיימו דבריו של נביא ואם ילדה נקבה היו שכנותיה אומרות לה כך אמר לנו הנביא אבל לא רצה לצער אותך, והיו עושין כך עד שהגיעו לאשתו של נבוכדנצר, אמר לה צדקיה הקב"ה שלחני אצלך לכי שמשי עם אחאב ותלדי ממנו נביאים, אמרה לו איני עושה זה אלא מדעת המלך, הגידה הדבר למלך, שלח המלך נבוכדנצר בשבילם אמר להם כך אמרתם לאשתי, אמרו לו הקב"ה רוצה להעמיד ממנה נביאים, א"ל המלך אני שמעתי מאלהיכם שהוא שונא זמה, זמרי בן סלוא על שפרץ בזנות נפלו מישראל ארבעה ועשרים אלף, ואתם אומרים כך, אם אתם נביאי אמת או נביאי שקר איני יודע, אלא בדקתי לחנניה מישאל ועזריה והסקתי את הכבשן שבעת ימים ויצאו שלמים, ולכם איני מסיקו אלא יום אחד אם תנצלו יודע אני בודאי שאתם נביאי אמת ואסכים על פיכם כל מה שתאמרו, אמרו לו חנניה מישאל ועזריה היו שלשה והנס ע"י שלשה נעשה ואנחנו שנים, אמר להם יש כאן שלישי כיוצא בכם, א"ל יש יהושע בן יהוצדק כהן גדול, הם חשבו שינצלו בזכותו, השליכוהו עמהם לכבשן האש נשרפו שניהם והוא נצל, הוא שכתוב (זכריה ג׳:ב׳) הלא זה אוד מוצל מאש, ומן אחאב וצדקיה (ירמיהו כ״ט:כ״ב) לוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך אלהים כצדקיה וכאחאב אשר קלם מלך בבל באש, מי גרם לרשעים הללו לישרף על שהיו אצים ברגליהם אחר העבירות, לכך נאמר ואץ ברגלים חוטא.