פרשנות מצטטת על זכריה ד:יד

חלק מההבדלים בין התלמודים ספרותיים, כגון הפנייה "אלהיי ואלהי אבותיי" או ציטוט הפסוק המלא המופיעים רק בתלמוד הירושלמי. אך בין התלמודים יש גם שני הבדלים חשובים יותר. האחד הוא המרכיב "שלא אקפיד כנגד חביריי" המופיע רק בירושלמי. בבבלי נאמר "וישמחו בי חברי", אך השמחה היא על גילויה הנכון של התורה, ואילו בירושלמי התפילה היא על מערכת היחסים האישיים בתוך בית המדרש. המקורות מייחסים לחכמי ארץ ישראל תכונה זו של שמירה על יחסים נאותים בתוך בית המדרש, ואילו חכמי בבל מואשמים (על ידי עצמם) בחריגה מכללים אלו של חיבה ורעות⁴⁴מובן שאיננו יכולים לקבוע האם זו תדמית עצמית של חכמי בבל וארץ ישראל, או שהיו גם הבדלים מבניים בקוד ההתנהגות ובתרבות הדיון בין שני בתי המדרש הגדולים. . "אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב 'ואקח לי (את) שני מקלות לאחד קראתי נועם ולאחד קראתי חובלים'? 'נועם' – אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה; 'חובלים' – אלו תלמידי חכמים שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה. 'ויאמר (אלי) אלה [שני] בני היצהר העומדים וגו' ושנים זיתים עליה' (זכריה ד, יד); 'יצהר' – אמר רבי יצחק: אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל, שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית, 'ושנים זיתים עליה' – אלו תלמידי חכמים שבבבל שמרורין זה לזה בהלכה כזית" (בבלי, סנהדרין כד ע"א).

ורב כמ"ש רבבה כצמח השדה נתתיך. ר"ל מה צמח אינו יונק אלא מהקרקע, ככה הזמין להם ב' סלעים והיו יונקים מהם ע"ד ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור, והיו יונקים מהקרקע כצמח השדה, וזה גם כן היה סיבה ותרבי, כי כשהתינוק יונק מאמו אינה מקבלת הריון עד שיגמל הנער, לא כן אם ינק מהקרקע. וזהו ותרבי בכמות, ותגדלי באיכות, ר"ל בגדולה ומעלה באופן שהיה להם רבוי בנים וכבוד וגדולה. ותבואי בעדי עדיים, ר"ל שלקחו ממצרים כלי כסף וזהב, והכל לא מפאת ההכנה שלהם שהיו במצרים, רק שדים נכונו, ר"ל ע"ד מדרש שני שדיך, אלו משה ואהרן, (ואולי רמז נגד ב' הכתרים שזכר מהר חורב אחד נגד נעשה ואחד נגד נשמע), אבל אתה בעצמך, הללו עוע"ז והללו עוע"ז, וזהו ושערך צמ שמורה על מותריות שהתאוו, ומבאר ואומר ואת מצד עצמך ערום ועריה מחכמה ומע"ט, ועי"ז היה ההכרח ליתן להם ב' מצות, וזהו ואעבור עליך כו' מתבוססת בדמיך, ר"ל בדם פסח ודם מילה, ולזה ואומר לך בדמיך חיי, ע"ד בנים אתם לה' אלהיכם, וזה כוונת המדרש. לבבתיני אחותי כלה, אמר הקב"ה במצרים היה לכם לב אחד, ונתתם לי ב' לבבות, לבבתיני באחת מעיניך בדם פסח ובדם מילה, באחד ענק מצורוניך זה משה המיוחד וגבור שבשבטיך. ולכאורה יפלא א' איך יתכן לאדם ליתן מה שאין לו, ואם לא היה להם כ"א לב אחד האיך נתנו שנים, ב' באחת מעיניך, בדם פסח ודם מילה, הרי אלו שתים, ואיך אמר באחת מעינוך, ג' שדרשו באחד ענק זה משה, ולמה חיסר לאהרן הלא נאמר במדרש החודש הזה לכם הה"ד אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ (זכריה ד' י"ד) מלמד שהיה הקב"ה חזור ובמקש באיזה זכות לגאול את ישראל ולא מצא אלא זכות משה ואהרן, הה"ד אלה שני בני היצהר, משל למלך שבקש לישא אשה, אמרו לו עניה היא זו ואין לה אלא ב' נזמים בלבד כו', כך אמר הקב"ה דיין לישראל שיגאלו בזכות משה ואהרן, לכך נאמר ויאמר ה' אל משה ואהרן בא"מ לאמר החודש הזה לכם. נמצא זכות שניהם היה, ולמה לא מזכיר אלא אחד באחד ענק. והענין שהוקשה לבעה"מ כפל לבבתיני ב' פעמים ועוד שהפסיק בינתים באחותי כלה לבבתיני, לזה דרשו אמר הקב"ה לב אחד היה לכם במצרים, ע"ד מדרשם ז"ל זאת קומתך דמתה לתמר, ב' יצרים רעים הם, יצר ע"ז ויצר זנות, ומצינו שהיו גדורים במצרים בזנות ע"ד גן נעול אחותי כלה. נמצא היו מגודרים בלב אחד הוא יצה"ר של זנות, וע"ד אחת היתה ופרסמה הכתוב שלומית בת דברית כו', אבל לב הב' של ע"ז לא רצו לפרוש מע"ז, ע"ד ולא שמעו למשה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ופירש"י שהיה קשה להם לפרוש מע"ז, והנה אז"ל צדיקים לבם ברשותם, להטות לבבם לעבודת ה' ולא לתור אחרי לבבם, ורשעים הם ברשות לבם ע"ד עין רואה ולב חומד, והנה לב אחד היה להם ר"ל הלב של זנות היה בידם שהיו גדורים מעריות כנ"ל, אבל לב הב' לא היה בידם שהיו קשורים בע"ז, אבל ביציאתם ממצרים ע"י מס"נ של הטלה נתנו לו ב' לבבות, היינו שהשליכו גם הע"ז, וזה נרמז בכתוב עצמו, לבבתני נתתם לי ב' לבבות, ר"ל דהיינו יצה"ר של זנות שכבר היה לכם במצרים, אך יצה"ר של ע"ז שהייתם זרים להמקום ועכשיו נעשית אחותי שנתאחו לי וכפרו בע"ז כדכתיב למען אחי ורעי, נוסף על לב הב' שהוא זנות, וע"ז אמר כלה כדכתיב גן נעול אחותי כלה שנגדרו בזנות, ובא לפרש איך זכו למדרגה זו ללבבו בב' הלבבות, עז"א באחת מעיניך, ע"ד עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו, ונאמר עיני ה' אל צדיקים ואזניו אל שועתם, והענין ע"ד מאז"ל אין לבריה אצל בורא כלום מטעם מי הקדימני ואשלם לו, לכך באברהם ארז"ל קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא נתנה, לכך נאמר בו התהלך לפני והיה תמים, שלא היה צריך סעד, ואצל נח את האלהים התהלך נח, ודרשו שהיה צריך סעד, ע"ד בא לטהר מסייעין לו, נמצא נחשב מעשה המצוה אל ה' ע"י סיוע בהתחלת המצוה ובסוף לאל גומר עלי, והמצוה נקראת על מי שגומרה, והנה ההבדל בין המבקש חוב מבע"ח למבקש מתנה, אינו ניכר כי אם בערך דבורו, אם בנחת או בהרים קול, והשי"ת מודד לאדם מכ"מ, ע"ד ואני אוהבי אהב. וזה העובד ע"מ לקבל פרס זה מסתכל להשי"ת בב' עינים, ר"ל שהם מצפים למתן שכר בעין אחת, ועין השניה לעבודת השם, והקב"ה מסתכל בהם ג"כ בב' עינים, עין א' מדת הדין לעיין אם מגיע להם שכר, ועין ב' מדת הרחמים שתשאר להם לעוה"ב. וזה עיני ה', ר"ל מסתכל בב' עינים מדה"ד ומדה"ר, לאיזה צדיקים, לאותם שאזניו אל שועתם לא בתורת חנינה, אבל עין ה', ר"ל מדה"ר לבד אל יראיו למיחלים לחסדו, ר"ל שאינם מבקשים כלום בזכות מעשיהם, רק מתנת חנם, אלו אינם מסתכלים להשי"ת כי אם בעין אחת, למלאות רצונו ית' לבד, לזאת בקשתם בקל נמוך כמבקש מתנה, וזה אל תעש תפלתך קבע, ר"ל חוב ע"ד וקבע את קובעיהם נפש, אלא רחמים ותחנונים לפני המקום, כמדת העובד לה' מאהבה ויודע שאין לו חובות על הש"י, אבל העובד ע"מ לק"פ הוא כגובה חובו וצועק בקול, כי יסתכל בב' עינים. והנה העובד מאהבה אין שום מקטרג כאשר ישיג מה' טובה וחנות ע"ד עד הנה עזרונו רחמיך כו' ואל תטשנו ה"א לנצח. ר"ל כי לא בשביל מעשינו נתת עזרתה לנו כי אם בשביל רחמך ולא עזבונו חסדיך, כמו שעוזרים לעני רק מצד הרחמים, לזאת אל תטשנו לנצח, וזה מצד שהוא עובד מאהבה ע"כ אין לקטרג עליו. לז"א הקב"ה אני אוהבי אהב. וזה באחת מעיניך, כי מי שמשליך נפשו מנגד ומפקיר עצמו למיתה עבור כב"ש, כמו שעשו ישראל במצרים, בדם פסח ומילה, שמס"נ תלוי בשניהם דווקא, כיון שנחלשו מדם מילה וראו שאין בכחם לעמוד נגד מצרים, ועכ"ז שחטו לטלה, זה בודאי מס"נ, אזי הביטו אליו בעין אחד, ולא השגיחו על עניני גופם, רק על כבוד שמים. גם ה' כגמול ידם עשה להם, להשגיח עליהם בעין אחת, וחנותי את אשר אחון במתנת חנם, כי לא היה להם זכות במה להגאל רק עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו. אך מאין זכו למדה זו שהשליכו נפשם מנגד ולא הסתכלו אליו ית' רק בעין אחת, לז"א באחד ענק מצורוניך זה משה הגבור שבשבטיך, ר"ל שבמדה זו הועיל להם משה לבדו, ע"ד מדרשם ז"ל, שלא היו רוצים לימול ונתן הקב"ה ריח ג"ע בפסחו לש משה, והיו נפשם קוהה לצאת ושאלו ממנו ואמר אינני יכול ליתן לערלים, ונימולו כולם כדי לאכול מהזבח, ומי מלם משה, ואין לך גבורה גדולה מזו, נמצא הפסח והמילה היו ע"י שהוא ענק וגבור שבשבטים, וזה באחד ענק מצורוניך, וכיון שגדרו בב' דברים עמד ושבחה מה יפה דודיך אחותי כלה, וזהו וידבר ה' אל משה ואהרן, שסמך על זכות משה ואהרן, ע"ד המדרש שאמרו ישראל כיון שיש בידינו ע"ז ואין בידינו מעש"ט האיך אנו נגאלים, א"ל משה כשהקב"ה חפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים ובמה מביט כדי לגאול אתכם בעמרם ובית דינו שהם שני בני היצהר הם משה ואהרן, והם ב' הנזמים ובזה נפדו:

והיה האיש אשר יבחר ה'. וכי אינם יודעים זה אלא כך אמר מתרה אני בכם שלא תחייבו עצמכם כי תדעו שהקטרת חביב לפני הקב"ה יותר מכל הקרבנות ובו נתון סם המות שבו נשרפו נדב ואביהוא וכל מי שיבחר הקב"ה מכם הוא הקדוש כלו' יצא חי וכלכם אובדים ואפ"ה קבלו עליהם התראה והקריבו. וזש"ה החטאים האלה בנפשותם שכבר התרה בהם. וא"ת קרח שפקח היה מה ראה לעשות שטות כזה אלא עינו הטעתו שראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו כדפרש"י ז"ל וכו' ועוד דרש אני בן יצהר כד"א תירושך ויצהרך תירוש זה היין יצהר זה השמן ובכל המשקין כשתתן בהם שמן השמן עולה למעלה וא"כ די להיות למעלה מכולן. ולא עוד אלא שנא' ואלה בני היצהר וכי יש בנים לשמן אלא אלו אהרן ודוד שנמשחו בשמן המשחה אהרן נטל כהונה ודוד נטל מלכות ומה אלו שלא נמשחו אלא בשמן בלבד נטלו כהונה ומלכות אני שאני בן השמן אינו דין שאהיה כהן גדול או מלך מיד חלק על משה:

ונשיהם לבד. משום צניעות ולמה משפחות הכהונה והממלכות כדי להחזיר להם כתריהם כמו שנאמר בראש הספר אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ: