לָק֙וֹחַ֙ מֵאֵ֣ת הַגּוֹלָ֔ה מֵחֶלְדַּ֕י וּמֵאֵ֥ת טוֹבִיָּ֖ה וּמֵאֵ֣ת יְדַֽעְיָ֑ה וּבָאתָ֤ אַתָּה֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא וּבָ֗אתָ בֵּ֚ית יֹאשִׁיָּ֣ה בֶן־צְפַנְיָ֔ה אֲשֶׁר־בָּ֖אוּ מִבָּבֶֽל׃
בעלי ברית אברם
מסרה ובאת ז׳. ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל. (בראשית ו׳:י״ח) ובאת אל התבדברים י״ז:ט׳ י״ז) ובאת אל הכהנים הלוים. (שם כ״ו) ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. (שמואל א כ׳:י״ט) ושלשת תרד מאד ובאת אל המקום אשר נסתרת שם ביוזכריה ו׳:י׳ (זכריה ו׳:י׳) לקוח מאת הגולה מחלד ומאת טוביה ומאת ידעיה ובאת אתה יום וגו׳. (ירמיהו ל״ו:ו׳) ובאת אתה וקראת במגלה. וסימנם יקום וייתי לדייניא ולכהנא ובתליתאה גלותא יקרא. וכן ג״כ אמרו טרף ג׳. (בראשית ח׳:י״א) והנה עלה זית טרף בפיה. (הושע ו׳:א׳) לכו ונשובה אל ה׳ כי הוא טרף וירפאנו. (איוב ט״ז:ט׳) אפו טרף וישטמני. וסימנם יונה תתבר במעיקאה. פי׳ שרמז הוא ית׳ באלו הפסוקים כל הגליות. אל התבה בגימטריא הגליות עם מלת התבה. והכוונה לומר כמו שזכר בריתו עם נח בבואו אל התבה כן יזכור לדורות הבאים מזרעו בגלות. וז״ש ובאת אל התבה אתה ובניך וגו׳ שיצאו ממך ומבניך שעתידין ללכת בגליות. וזהו אל התבה כנז׳ כאשר יהיו בגליות בכוס תמרורים וצרות רבות אז ראוי לגדול שבהם לדרוש ולחזק לבם שישובו אל ה׳ ולא יאבדו בגלותם וצרותם. וז״ש ושמעו לקולך ותחזק ידים רפות וברכים כורעות תאמץ. ואם לא יספיק זה יבואו אל הכהנים שהם הגדולים והלוים שהם החכמים שיודיעום סבת הגלות. אמנם בגלות הג׳ שאין להם גדולים ושרים והלואי א׳. וז״ש ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם שאז יהיו מושפלים מאד. וזה רמז באומרו ושלשת תרד מאד שיהיו אז בירידה גדולה ובשפלות רב. ואז יזכור להם האל ית׳ יום מתן תורה וז״ש יום המעשה שנסתרת שם בענני כבוד. וכמו שהיה עמנו בימים הקודמים כשנתן לנו התורה כן יהיה עמנו בגלות הזה האחרון להדבק בתורה שנתן לנו ביום המעשה על הר סיני. גם נזכור מה שעבדו אבותינו בגלות מצרים בבל ויון וסבלו והקב״ה גאלם. וכן ג״כ נסבול אנחנו. כי מה שאפו טרף הוא על שלא נתעסקתי בתורה. וז״ש הסימן יקום וייתי לדייניא וכהנא והוא יאמר לך מה שתעשה כדי לצאת מזה הגלות ויאמר לך בתליתאה גלותא יקרא אין לנו תקנה אלא להדבק בתורה ולקרוא ולהיות בה יומם ולילה. ובזכותה נגאל. וז״ש במסרה טרף ג׳ רמז שבג׳ שליחיות שלח נח מהתיבה ר״ל מהגליות כנז׳. אמנם בג׳ לא יספה שוב אל הגלות ולא יוסיף להגלותך שסבלנו הגלות עונשין ומרורות. ונזכה לאור באור פני מלך חיים. מלך עליון לעוה״ב וזהו זית טרף בפיה זה יהיה תכליתם טוב רב פעלת בעשותך פלאות יהיו התכלית והכוונה לומר כי ההליכה בגלות היא לזכותם לעוה״ב. וז״ש הסימן יונה תתבאר בעקתא ר״ל כי תזדכך בשעבוד ובגלות וצרות שעברו עליה ולבסוף יביאה האל ית׳ אל ארץ נחלי מים כמו שיעד בתורה משם יקבצך וגו׳. ובנביאים ובכתובים הרבה יעודים על הגאולה. וז״ש חד בתורה וחד בנביאים וחד בכתובים:
מלבי"ם
לקחתי מאת בני ישראל ואתן אותם לאהרן וכו' מאת בני ישראל: לשון 'לקיחה' יבא בשני פנים: (א) על לקיחה בחזקה, (ב) על לקיחה מהנותן ברצון טוב; שמקבל ממנו המתנה. ובשניהם יש הבדל בין אם בא אחריו מ"ם "ממנו" ובין אם בא אחריו מלת "מאתו" "מאתם". שבלשון לקיחה בחזקה יציין במלת "מאתו" שלוקח דבר שהוא ברשות חברו – "לא היתה קריה אשר לא לקחנו מאתם" (דברים ג׳:ד׳), "אל תקח מאתו נשך" (ויקרא כ״ה:ל״ו). ובספרי (קרח פסקא קכ) לפי שהוא אומר "ולבני לוי נתתי את כל מעשר" בפירות הכתוב מדבר או אינו אלא א' מעשרה בארץ? ת"ל "ואל הלוים תדבר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר" – ר"ל שבמלת "מאת" מציין שלוקחים דבר שעומד ברשותם שהיא מעשר פירותיהן, לא חלק בארץ שעל זה היה לו לומר "מבני ישראל" כיון שהארץ אינו ברשותם. ובלשון לקיחה מן הנותן יציין במלת "מאתו" שנותן לו ברצון, לא על ידי הכרח – "קח מאתם והיו לעבד את עבודת אהל מועד" (במדבר ז׳:ה׳), "קחו מאתכם תרומה" (שמות כ״ה:ב׳), "לקוח מאת הגולה" (זכריה ו׳:י׳). ולא יבא לשון "מאתו" אם תהיה הלקיחה מן המקום או מבלתי בעל רצון. ולכן במה שכתב "לקחתי מאת בני ישראל" שהיא הלקיחה בחקזה פירשו חז"ל שמלת "מאת" מציין שהיה ברשותם, כי ראוים היו ישראל. ובמה שכתב שנית "ואתן אותם לאהרן מאת בני ישראל" - שהיא הלקיחה על ידי הנותן, שבני ישראל הם הנותנים - פירשו שמציין שנתנוהו ברצון טוב. וזהו שאמר בסוף הפסקא "מאת בני ישראל" - מרצון כל ישראל. וכבר בארנו בסדר אמור (סימן סו) שכל מקום שאמר "לחק עולם" יש בו טעם שהיה מקום לטעות שאינו נוהג תמיד, עיי"ש באורך. ואמרו חז"ל שמה שכתוב במתנת כהונה "לחק עולם" בא להוציא בל נטעה שיופסקו על ידי זכות ישראל. וזהו שאמר יכול כשם וכולי. ורצונו לומר כי לענין שיהיה נוהג לבית עולמים הלא אמר בפסוק ל"ו "חוקת אולם לדורותיכם". ומבואר אצלינו באילת השחר (כלל קן) שכל מקום שבא מלת "אותם" תחת הכינוי יש בו דרוש, ובא למעט זולתו. ובאר [במשנה ו'] שבא לומר "ואתן אותם" - לא זולתם, שלא יתן זרוע ולחיים וקיבה שנוהג בחולין. דלא נלמד מקל וחומר אחר שחייבים בחזה ושוק שאינו נוהג בחולין – כל שכן במתנות שנוהגים בחולין. ובחולין (דף קל.) הביאו ברייתא זו ופלפלו בקל וחומר זה, עיי"ש.