וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַֽיהוָ֖ה לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר׃
בכור שור
והארץ היתה תהו ובהו. כלו' כשהיתה נבראת הארץ בתחלה היתה שממה וריקנית שלא היה בה לא אילן ולא עשב ולא אדם ולא בהמה ולא חיה ולא עוף ולא דגים ורמש ולא חשך ולא אור ולא רוח ולא מים כמו שתרגם אונקלוס צדיא וריקניא, ואין רשאי לשאול א"כ מה היה דאין אדם רשאי לשאול מה לפנים ומה לאחור והיא עבירה חמורה כמו שאמרו חכמים על זה (בחגיגה) כל מי שאינו חס על כבוד קונו ראוי לו שלא היה בא לעולם וכן אמר הנביא (זכריה י"ד ז') הוא יודע לה' לא יום ולא לילה, אין בריה יודעת רק הק' שאינו לא יום ולא לילה:
ביאור הרד"ל
(טז) ואין אדם יודע אם יום כו'. פשט הלשון דכאן משמע פירושו שמפני אור פניו הי' מאיר לילה כיום ואף שהי' לילה לא הי' ניכר חשכת לילה מפני אור פניו, או ר"ל אף אם הי' ביום מפני שאור פניו גבר על אור היום, לא הי' ניכר אור היום ויש לחשוב שהי' לילה והאור הוא בא מאור פניו ולא מאור היום, ובזוהר שמות (טו.) בעובדא דר"ש ור"א ברי' עם ר' חייא אי' והוו אפוי נהירין כשמשא כו' יתבי תרין יומין דלא אכלי ושתו ולא הוי ידעין אי הוי יממא או ליליא כד נפקו ידעי דהוו תרי יומי דלא טעמו כו'. שם משמעות הלשון, שפירושו מפני דביקותם באור עליון בנעימות התורה לא הרגישו בזמן יום ולילה העובר עליהם כלל, וכן מתפרש הא דרב ייבא סבא בפ' משפטים (קה:) לא הוו ידעין אי הוי יממא או ליליא אי קיימין תמן אי לא קיימין (וכן מתפרש כי"ב מ"ש (זכרי' י"ד) והי' יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה לפי' הראב"ע שם ע"ש), אבל כאן משמע טפי לפרשו כפשוטו כמ"ש תחלה:
רקנאטי
וגם רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב השמים והארץ הם מוגבלים ונקצבים וכשם שהם נקצבים ונחקרים כך יכולתם וכחם ופעולתם נקצבים ונחקרים וכיון שמגעת יכלתם עד קצה מעשיה ואחרית פעולתיה כבר בטלה וחלפה וכיון שבטלה ואבדה וחלפה כבר אבד הגושם ובטל הגולם וחזר להעדרתו ואפיסתו כמו שהיה מקודם היותו עכ"ד ז"ל. והנה כמו שבאה לנו המצוה בימים שהם שבעה ימי בראשית כן באה לנו בשנים שיומו של הקב"ה אלף שנה שנאמר כי אלף וגו' (תהלים צ ד') ועל כן נאמר בשנים גם כן שבת ליי' ואמרו רז"ל כשם שנאמר בשבת בראשית כך נאמר בשביעית שבת ליי' כי הוא יום שבת ומנוחה לחי העולמים עליו רמז הכתוב והיה יום אחד הוא יודע ליי' לא יום ולא לילה (זכריה יד ז) ואמרו רז"ל זה יום שביעי לעולם. והטעם כי בכל מעשה בראשית נאמר בכל יום ויום ויהי ערב ויהי בקר אך בשבת לא נאמר בו ערב ובקר והנה באותו המדרגה הנקראת שבת תלקט הנפשות והתענוגים מלמעלה אשר לא לקטה בזמן הגלות כי אין איש שם על לב (ירמיה יב יא) וזה יהיה אחר שיכלו הנפשות באלף הששי תשובנה הנשמות על חיק כל אחת ואחת. ועוד אמרו רז"ל שאל ר' שמעון התימני את ר' זירא שמעתי עליך שאתה בקי בחדרי תורה ושאלה אחת אני שואל לך אמר לו כמה שני עולם אמר לו ששת אלפים אמר לו מנין לך אמר לו מפי האותיות א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט' י' הרי חמשים וחמש כ' ל' מ' נ' ס' ע' פ' צ' ק' ר' ש' ת' הרי אלף ות"ק חסר חמשה חזור לך לאותיות הפשוטות מנצפ"ך הרי שלשה אלפים ות"ק נמצא חשבון כל האותיות חמשת אלפים חסר חמש חזור לא' שהיא ראש לאותיות עדיין חסרים חמשה אלא כיון דכתיב כי ביה יי' צור עולמים (ישעיה כוק ד) וכתיב בהבראם בה' בראם הרי ו' אלפים שנה והשביעי שבת יום דין הגדול וכן תיבות שבבראשית הם ו' חוץ מן השם כנגד ששה אלפים שנה נשתתף שמו של הקב"ה להשלים עמידת עולמו ששה אלפים שנה שיעמוד העולם והשם השביעי כנגד יום הדין שיהא הקב"ה דן את העולם ויעמוד חרב אלף שנה. אמר לו הרי מן האותיות יש לך ממקום אחר אמר לו הן משמות שבעה רקיעים ושמות שבעה ארצות שהם נכנסין בחשבון זה שמי"ם רקי"ע שחקי"ם זבו"ל מעו"ן מכו"ן ערבו"ת חשוב לך אותיות של ארצות אר"ץ ארק"א גי"א יבש"ה חרב"ה תב"ל חל"ד והחושב יכלול חשבון אותיות הרקיעים עם חשבון אותיות הארצות והם שבעה אלפים וע"ו הוצא מהן ששה אלפים לעולם ואלף ליום דין הגדול שהוא שבת נשתיירו ע"ו הוסף עליהן ה' משמו שנשתתף עם עולמו שנאמר כי ביה יי' צור עולמים הרי פ"א ומה טיבן של פ"א הללו שהותירו מלמד שנשתתף שמו וכסאו של הקב"ה עמהן לקיים עולם שכן כסא עולה פ"א ואלמלא כך לא היה עולם מתקיים: