פרשנות מצטטת על זכריה יד:ט

ויברכו שם כבודך עד שירת הים כו' כתב בא"ח יש ליזהר לומר מי כמוך נאדר דגושה שאל"כ נמצא מחרף כאומר ה' מיכה. ומיכה הוא האיש שגנב השם ועשה העגל שנאמר ועבר בים צרה ואין להקשות מפסוק כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שהוא רפוי שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה וכתב עוד מה שנהגו לסיים פסוקי דזמרה לשירת הים לפי שיש בו ע"ב אותיות של קדושה י"ח פעמים שם בן ד' אותיות לבד משם מקדש ה' שהוא בא"ד שעולין ע"ב אותיות כנגד ע"ב שמות אבל לא תמצאם בגוף השירה אבל הם בכל הפסוקים של מעלה מן ויהי באשמורת הבוקר ולפי שאין אנו נוהגין להתחיל רק מן התשועה נהגו לומר אחר תשלום השירה כי לה' המלוכה להשלים אותן השמות החסרים ואח"כ והיה ה' למלך ר"ל כי לעתיד יבאו כל השמות הקדושים לאחד ויהיה ה' ושמו אחד ומזה הטעם א"צ לכפול ה' ימלוך ואם יכפלו אותו יוסיפו שם אחד ויהיו י"ט וכל המוסיף גורע. ותימא שאנו כופלין גם פסוק ה' ימלוך. שוב ראיתי במהרי"ל דף ע"ט ע"ב ששם של ביום ההוא אינו מן המנין אלא מפרש מה שיהיה לעתיד וקשה למה הוצרך לכופלו ה' ימלוך ולא השלימו בזה השם והלא הכל פסוק א' הוא בזכריה י"ד ונקטו שם דרישא דקרא למנין וסיפא דקרא לא נקטו:

ולפיכך אמר בפרק קמא דברכות (ה.), אמר רבי לוי בר נחמני אמר ריש לקיש, לעולם ירגיז האדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה) "רגזו ואל תחטאו". אי אזיל, מוטב. ואם לאו, יעסוק בתורה, שנאמר (שם) "אמרו בלבבכם". אי אזיל, מוטב. ואם לאו, יקרא קריאת* שמע, שנאמר (שם) "על משכבכם". אי אזיל, מוטב. ואם לאו, יזכור לו יום המיתה, שנאמר (שם) "ודומו סלה", עד כאן. וביאור ענין זה, שיש לאדם להגביר יצרו הטוב על יצרו הרע. ואם כל כך גובר יצרו הרע* שלא יוכל לו, אז יקרא קריאת שמע. וזה כי מצד השם יתברך שהוא אחד (דברים ו, ד), ראוי להיות מסתלק היצר הרע, שהיצר הרע* הוא כנגד היצר טוב, עד שיש באדם כחות הפכיים מחולקים; היצר טוב והיצר הרע*. ומצד השם יתברך אשר הוא אחד, אין ראוי להיות נמצא היצר הרע, שזה נחשב שניות*. ולכך לעתיד שיהיה (זכריה יד, ט) "ה' אחד ושמו אחד" לגמרי, אז יסתלק יצר הרע לגמרי. ומכל מקום אחדות השם יתברך הוא סבה להסתלקות היצר הרע, שהיצר הוא השניות.

וְאוֹסִיף עוֹד שֵׁנִית יָדִי, לְבָאֵר שִׁנּוּי בַּשֵּׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים עַל זֶה הָאֹפֶן, וְהוּא שֶׁלְּכָךְ הִזְכִּיר אֵצֶל הַטּוֹבוֹת שֵׁם ״אֱלֹהִים״ וְאֵצֶל הָרָעוֹת שֵׁם ״ה׳״, לְהוֹצִיא מִלֵּב הַטּוֹעִים הָאוֹמְרִים: מֵאַחַר שֶׁשֵּׁמוֹת חֲלוּקִים הֵם, אֶחָד מוֹרֶה עַל רַחֲמִים וְאֶחָד מוֹרֶה עַל מִדַּת הַדִּין, שֶׁמָּא חָלִילָה שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת יֵשׁ. עַל כֵּן הִזְכִּיר אֵצֶל הַטּוֹבוֹת שֵׁם ״אֱלֹהִים״ וְאֵצֶל הָרָעוֹת שֵׁם שֶׁל רַחֲמִים, לְהוֹרוֹת שֶׁכֻּלָּם יָצְאוּ מִן אֵל אֶחָד, וְהַשִּׁנּוּי בָּא מִצַּד הַמְקַבְּלִים. דּוּגְמַת אֹמֶר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות יב) שֶׁמַּזְכִּירִין מִדַּת יוֹם בַּלַּיְלָה וּמִדַּת לַיְלָה בַּיּוֹם, כְּדֶרֶךְ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ לְמַעְלָה בְּפָרָשַׁת בְּרֵאשִׁית עַל פָּסוּק ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״ (בראשית א ה), וּכְמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁנוּ בְּחִבּוּרֵנוּ ״עוֹלְלוֹת אֶפְרַיִם״ מַאֲמָר י״ח עַל אֹמֶר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים נ.) כְּתִיב ״בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד״ (זכריה יד ט). אַטּוּ הָאִידָנָא לָאו אֶחָד הוּא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָּעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת הוּא אוֹמֵר ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״, וְעַל בְּשׂוֹרוֹת רָעוֹת הוּא אוֹמֵר ״בָּרוּךְ דַּיַּן הָאֱמֶת״, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא כֻּלָּם יֹאמְרוּ ״בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב״. רָצָה בָּזֶה, כִּי מִצַּד שֶׁנִּרְאִין בָּעוֹלָם הַזֶּה פְּעֻלּוֹת הַפְכִּיּוֹת לְהָרַע וּלְהֵיטִיב, עַל כֵּן מָצְאוּ הַטּוֹעִים מָקוֹם לִטְעוֹת בּוֹ וְלוֹמַר שְׁתֵּי רְשׁוּיוֹת יֵשׁ. וּלְדַעְתָּם הַנִּפְסֶדֶת אֵין ה׳ אֶחָד כִּבְיָכוֹל, גַּם שְׁמוֹ אֵינוֹ אֶחָד, כִּי הִתְחַלְּפוּת הַשֵּׁמוֹת לָקְחוּ לָהֶם לִרְאָיָה. אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא לֹא יִהְיוּ רַק טוֹבוֹת, הִנֵּה אָז לֹא יֵצְאוּ לְמִינוּת וְיַכִּירוּ וְיֵדְעוּ כִּי ה׳ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, וְלֹא יֵצְאוּ עוֹד לְמִינוּת וְלֹא יִרְאוּ פְּעֻלּוֹת הַפְכִּיּוֹת. וְעִנְיָן זֶה בָּרוּר וְנָכוֹן.