פרשנות מצטטת על זכריה יד:יט

לפתח חטאת רובץ. לעת פתיחת ההתקשרות שבין הנפש והגוף (נאך יענער אויפלאֶזונגסצייט) והוא בעולם הנשמות שם ירבץ החוטא תחת משא העונש (אונטערליגט דער זינדער) כי כמו שהחלל המפסיק בין צדדי כותלי הבית נקרא פתח ע"ש פירוד המתדבקים ככה יום המיתה נקרא פתח ע"ש התפרדות הנפש מן הגוף שהיו אחוזים ודבוקים יחד בעולם הגשמי, לכן הלמ"ד פתוחה להורות על הפתח הידוע, וקרוב לזה ת"א ליום דינא וכן רש"י בפתח הקבר, ומלת חטאת אינו שם המקרה אבל הוא שם התואר כי מכנים את האיש במעשיהו לתדירותו בו כמו שבתך בתוך מרמה, ואני תפלה, ורשעה תסלף חטאת, פי' רש"י חטאת כמו חוטא ועל שהוא רשע גמור קראהו חטאת, וכ"ת שם הסורי חטאת חטיאה (דער זינדער) ומלת רובץ כענין רובץ תחת משאו (אונטערליגען) והוא היפך שאת דברישא, וטעם המקרא לפי"ז אם ייטיב האדם את דרכיו יתרומם ויתנשא למעלה ראש ואם לא ייטיב אז החוטא יהיה נופל למטה לרבוץ תחת משא העונש ביום הפרדו מן החיים. דומה לזה אמרו בתקונים (ד' ק"י) לפתח חטאת רובץ מאי רובץ אלא כי תראה חמור שנאך רובץ, (ובד' קי"ח) ודא פתח דגיהנם דתמן חובין דילך שלטין עלך, ואמר שאת רובץ ולא תשא תרביץ בנכח כמו תיטיב בנכח, כי על השכר והעונש בכלל ידבר, שהוא ענין לכל באי עולם ולא לקין בפרט. ולרבותינו (קידושין פ"א ב') שאת אגרא, פרשוהו מענין ויתן משאת כיד המלך (אסתר ב׳:י״ח), לשון מתנה הניתנת מן המכובד אל השפל ממנו, שהוא רוממת מעלה למקבל, והוא שכר עוה"ב המכונה בכ"מ מתן שכר, והוא התנשאות הנפשי הנצחי, ולפ"ז מלת חטאת דסיפא הוא הפכו. כלומר עונש עוה"ב כי חטאת ישמש גם על עונש הבא עקב החטא כמו (זכריה י״ד:י״ט) זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים, דתרגומו פורענות מצרים, ויתכן לומר כי מלות לפתח רובץ דסיפא ישרתו גם לרישא, וכאילו אמר לפתח שאת רובץ, ר"ל בזמן פתיחת קשר הנפש מן הגוף, שתתפרד הנפש לשוב אל מקומה הרוחני, שם השאת רובץ, שם ההתנשאות שוכן בהשתוקקת גדולה וימתין, בבוא הנפש שהכשירה מעשיה בעולם הגשמי, לעטרה בעטרת תפארת התנשאות רוחנות מעליתות נצחות לבלי תכלית, וכן להפך. אם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ, העונש ירבץ שם וימתין לחתור גחלי רתמים לגמול מעשי ידיה המגונים והפחותים ואמר רובץ בל"ז על שאת וחטאת שהוא ל"נ, להורות על הזריזות הגדולה בין לשכר בין לעונש, כי בהשתדלות עצומה לא ימנעו שם את הטוב הצפון להולכי תמים. ובהשתדלות גדולה ינוח שבט הרשע על גורל הרשעים, כמו (שופטים ד׳:כ׳) עמד פתח האהל, ולא אמר עמדי, ופרש"י שם זרזי עצמך בדבר, וכמה השתדלו המחברים למצוא בתורה מקום שידובר בו מן שכר ועונש בעולם הרוחני, ולפי המבואר תמצאוהו כאן בלשון מבורר:

כתב זאת זכרון בספר. מה שאומר לך כי מחה אמחה וגו׳ תכתוב בספר וגם ושים באזני יהושע. זה הענין. ולפי הנראה הוא מיותר. שהרי כל דבר ה׳ למשה נכתב בספר התורה גם בלי דבר ה׳ שיכתוב לזכרון וגם ענין שים באזני יהושע אינו מבואר. אבל מתחלה יש לבאר גוף המאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק. אם הכונה למלכות עמלק. על מה קבעו חז״ל מצות זכירה זו לדורות אחר שכבר נמחית מלכות הרשעה זו מה״ע. ואם אפי׳ יש איזה אנשים מזרע אומה זו בעולם מה זה ענין. ואם הכונה שיהא נשכח שמו וזכרו. זה א״א כלל. שהרי התורה נצחית והיא מזכרתו. אלא ע״כ הכונה תעודת עמלק בעולם. דזה ברור שלא לחנם התגרה עמלק עם ישראל. אשר בלי ספק לא נעלם ממנו כי לא בנקל יהי׳ יוכל לו. והלא מתעבר על ריב לא לו. אלא משום שראשית גוים עמלק. כדבר בלעם בעת הופע עליו אור רוה״ק. וע״כ אין הכונה שהיא האומה היותר מצלחת ומאושרת בעולם שהרי מעולם לא היה עמלק כ״א ממלכה שפלה. אלא הענין דכמו שהיה מלחמת אמרפל וחבריו על א״א ביחוד כמו שנתבאר מדיוק המקראות בס׳ בראשית. והוא משום שידעו שעל ידו נעשה עין משפט היינו להוריד השגחה עליונה ע״פ המעשים. כך מאז יצאו ישראל ממצרים ומוכן היה לקבל את התורה. הרע לאוה״ע ביותר. ועמלק הוא ראשית גוים השונא את ההשגחה תכלית שנאה . והבטיח הקב״ה כי תגיע שעה שימחה זכר עמלק היינו תכלית תעודתו שתהי׳ הליכות הטבע חפשי בלי השגחה לפי מעשים. זה הרצון יהי נשכח מאוה״ע והיה ה׳ למלך על כל הארץ. וזהו ימות המשיח שיגיע ב״ב. ואמר ה׳ למשה כתוב זאת זכרון בספר. כאדם שמספר לבנו איזה מעשה להביא לבו למוסר וכשמגיע לענין נחוץ ביותר שיהא מושרש בלבו. מדייק לו אביו ביותר ואומר זכור זה בני. אע״ג שרצונו שיזכור כל הענין מכ״מ מעמידו ביותר על ענין נחוץ בספורו. כך כל התורה עלינו לזכור ע״י כתיבת ס״ת אבל באשר אנחנו רואים שאמר הקב״ה למשה. כתוב זאת זכרון בספר עלינו להשכיל כי יש לנו לזכור זה הענין ביותר. כי הוא תכלית המבוקש שימלא כבוד ה׳ את כל הארץ ועלינו להאמין כי עוד תבא זה השעה והיא ביאת המשיח וע״ז אמר עוד ה׳ ושים באזני יהושע הוא הגדת דבר סוד שבזה. והוא זמן הקץ שגלה לאזנו. והמובן שגם היא יגלה למי שראוי לכך:

אין לנערה חטא מות. ת"א חובת דין דקטל, פירש חטא לשון עונש כמו זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים דתרגומו פורענות מצרים (זכריה י״ד:י״ט) ולרבותינו (סנהדרין ע"ג) כולי קרא יתרה הוא דפשיטא דכשנאנסה אין לה עונש כלל דכל אנוס רחמנא פטרי', וע"כ לדרשה אתי, ואמרו, חטא אלו חייבי כריתות, מות אלו חייבי מיתת ב"ד, ולהורות דכל חייבי כריתות ומיתת ב"ד שבעריות מצילין אותן בנפשן דומי' דנערה מאורסה, לדבריהם חטא מות תרי מלי נינהו אין בה לא חטא ולא מות, וחסרון הוי"ו דומי' דשמש ירח עמד זבולה והבינו במלת חטא ענין הכרת, שפירשוהו מן והייתי אני ובני שלמה חטאים (מ"א א' כ"א) שפירושו חסרים ומנועים מן הגדולה, ועונש הכרת הוא חסרון הנועם הגדול המיועד לנפש בחיי עה"ב. כדאיתא בספרי אין הכרתה אלא הפסקה, עיי' ויקרא ד' י"ג יאשמו, ובכ"מ רפ"ח מתשובה בשם הרמב"ן, ובמכדרשב"י (ויקרא י"ז ב') אם הכהן המשיח יחטא, יגרע טובי' כד"א והייתי אני ובני שלמה חטאים: