פרשנות מצטטת על חבקוק ב:ה

כִּי דַּעַת הָאוֹמֵר שְׁתוּיֵי יַיִן נִכְנְסוּ, סוֹבֵר שֶׁאֵשׁ זָרָה זֶה מְדַבֵּר בְּיַיִן הַבּוֹעֵר בָּאָדָם כְּאֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה ה יא): ״מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם״, וְהוּא דְּלֵקָה מַמָּשׁ מִן הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף בְּקִרְבָּם הַיַּיִן. וְאַף עַל פִּי שֶׁפָּרָשַׁת ״יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ״ עֲדַיִן לֹא נֶאֶמְרָה לָהֶם, מִכָּל מָקוֹם עַל דֶּרֶךְ ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ״ הָיָה לָהֶם לֵידַע מִסְּבָרָא כִּי אֵין לָבוֹא בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ וְהוּא שִׁכּוֹר. וּרְאָיָה גְּדוֹלָה לְדֵעָה זוֹ מִמַּה שֶּׁכָּתוּב (שמות כד יא): ״וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ״, מִכְּלָל שֶׁהָיוּ רְאוּיִין לִשְׁלִיחַת יָד עַל מָה שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה מִתּוֹךְ לֵב גַּס שֶׁל מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ויק״ר כ י) שֶׁלֹּא רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְעַרְבֵּב שִׂמְחַת הַתּוֹרָה וְהִמְתִּין לָהֶם עַד יוֹם זֶה. וְקָשֶׁה מָה יוֹם מִיָּמִים, וְעוֹד שֶׁהֲרֵי גַּם יוֹם זֶה נִקְרָא ״שִׂמְחַת לִבּוֹ״, שֶׁכֵּן דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תענית כו:): ״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ זֶה מַתַּן תּוֹרָה, ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״ זֶה חֲנֻכַּת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה לוֹ לְהַמְתִּין עוֹד. אֶלָּא לְפִי שֶׁבְּיוֹם זֶה חָזְרוּ וְשָׁנוּ בְּאִוַּלְתָּם וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה׳ אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר בָּעֲרָה בְּקִרְבָּם מִצַּד הַיַּיִן, וּמִתּוֹךְ רוֹב שְׁתִיָּה בָּאוּ לִפְנֵי ה׳ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת, עַל כֵּן לֹא רָצָה ה׳ לְהַמְתִּין לָהֶם עוֹד, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַדָּבָר בְּעֵינֵיהֶם כְּהֶתֵּר, כִּי הָעוֹבֵר עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ הֻתְּרָה לוֹ (יומא פו:). וְעַל כֵּן נֶאֱמַר לְאַהֲרֹן אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בָּנָיו צִוּוּי ״בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ״ וְגוֹ׳ (טז ג) בְּיוֹם צוֹם כִּפּוּר, יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ, כִּי אָז הוּא בָּא בְּהַכְנָעָה לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ לֹא מִתּוֹךְ לֵב גַּס, כִּי הַיַּיִן בּוֹגֵד, גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה (חבקוק ב ה).

וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ. שֶׁיְּהֵא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, לִמְצֹא קוֹרַת רוּחַ בְעָשְׁרוֹ, כִּי שׁוֹאֵף לַעֲשֹׁק וּלְהַרְבּוֹת הוֹן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר, "וְהוּא כַמָּוֶת וְלֹא יִשְׂבָּע", וְגַם לֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ לַעֲשׂוֹת צְדָקָה לֶאֱכֹל הֵימֶנָּה לְעָתִיד, וְאִישׁ נָכְרִי יִטֹּל אוֹתוֹ מָמוֹן וְיַעֲשֶׂה בוֹ צְדָקָה וְיֵהָנֶה מִמֶּנּוּ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה בְּדִבְרֵי תוֹרָה.

וְטַעַם לְצָרַעַת דַּוְקָא, הַיְינוּ לְפִי שֶׁמָּצִינוּ (ערכין טז) שֶׁהַצָּרַעַת בָּא עַל גַּסּוּת הָרוּחַ וְעַל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁכֵּן עֻזִּיָּהוּ נִצְטָרַע עַל שֶׁגָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית (דבה״י ב׳ כו יט), וּמִדִּבְרֵי קַבָּלָה יַלְפִינַן שֶׁנֶּאֱמַר: ״גֶּבֶר יָהִיר וְלֹא יִנְוֶה״ (חבקוק ב ה), שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בְּנָוֶה שֶׁלּוֹ, לְפִי שֶׁסּוֹפוֹ לֵישֵׁב בָּדָד מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וְאִלּוּ הָיוּ יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי מַאֲמִינִים בִּנְבוּאַת מֹשֶׁה, מִסְּתָמָא הָיוּ חוֹשְׁדִים אוֹתוֹ כִּי לְבַעֲבוּר הִשְׁתָּרֵר עֲלֵיהֶם הוּא רוֹצֶה לְמָשְׁכָם אַחֲרָיו. וְאִלּוּ הָיוּ אוֹמְרִים אֵלָיו לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה׳ בִּלְשׁוֹן נוֹכֵחַ הָיוּ וַדַּאי בִּכְלַל מְסַפְּרֵי לָשׁוֹן הָרָע. וּמִשְּׁנֵי צְדָדִים אֵלּוּ הָיוּ נִלְקִין בְּצָרַעַת, וְעַל כֵּן חָזַר הַדִּין עַל מֹשֶׁה שֶׁחֲשָׁדָם שֶׁלֹּא כַּדִּין. וְצָרַעַת בַּיָּד דַּוְקָא, כְּאָמְרוּ רז״ל (ערכין טו:): כְּתִיב: ״מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד הַלָּשׁוֹן״ (משלי יח כא), וְכִי יֵשׁ יָד לַלָּשׁוֹן? אֶלָּא מָה הַיָּד מְמִיתָה אַף הַלָּשׁוֹן מְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט ז): ״חֵץ שָׁחוּט לְשׁוֹנָם״, ״שׁוֹחֵט״ כְּתִיב, כִּי הֲרֵי זֶה בָּא לִהְיוֹת שׁוֹחֵט לַאֲחֵרִים וְנִמְצָא שָׁחוּט, כִּי לָשׁוֹן הָרָע תְּלָתָא קָטִיל (דב״ר ה י). וְכֵן קֹרַח הָיָה בִּכְלַל כַּת לֵצִים, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (שו״ט תהלים א), וְסִימָן לַדָּבָר: ״קֹרַח״ רָאשֵׁי תֵבוֹת: קֶשֶׁת רוֹמַח חֶרֶב, עַל שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נז ה): ״בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה״. וּמַה שֶּׁלֹּא נֶעֱנַשׁ קֹרַח בְּצָרַעַת כְּמֹשֶׁה, לְפִי שֶׁהָיָה קִים לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִנֵּיהּ, שֶׁהֲרֵי כָּפַר בָּעִקָּר וּבְתוֹרַת מֹשֶׁה, וְרָצָה לְבַטֵּל הַשְּׂרָרָה, אֲשֶׁר מִזֶּה הַצַּד נָתַן הַדִּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הַבְּלוּעִים. וְעוֹד שֶׁכְּבָר רָאָה מַעֲשֵׂה ה׳ הַגָּדוֹל מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יִשְׂרָאֵל בִּשְׁלִיחוּת רִאשׁוֹן שֶׁל מֹשֶׁה. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר ״זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר לְהַקְטִיר קְטֹרֶת״, כִּי הַזָּר הַקָּרֵב מִסְּתָמָא הוּא חוֹלֵק עַל נְבוּאַת מֹשֶׁה, וּמִכָּל מָקוֹם הַזָּר הַקָּרֵב לֹא יִהְיֶה כְּקֹרַח וַעֲדָתוֹ שָׁוֶה בָּעֹנֶשׁ, כִּי קֹרַח וַעֲדָתוֹ הָיוּ בּוֹ חֲטָאִים גְּדוֹלִים זוּלַת זֶה, אֶלָּא יִהְיֶה ״כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה׳ בְּיַד מֹשֶׁה לוֹ״, כְּמֹשֶׁה שֶׁלָּקָה בְּיָדוֹ בְּצָרַעַת כָּךְ יִלְקֶה בְּצָרַעַת כָּל הַחוֹלֵק עַל הַכְּהֻנָּה.

(טז) שאול ועוצר רחם. שאול מלכות בבל שנאמר בנבוכדנצר הרחיב בשאול נפשו (חבקוק ב) ועוצר רחם זו היא מדי שבימיהם עצרו רחמים מישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג׳:י״ג):