פרשנות מצטטת על חבקוק ב:טז

אבל ראוי לדעת דמשמעות צל וחופה היינו כבוד וכלשון הכתוב ישעיה ד' כי על כל כבוד חופה וסוכה תהיה לצל יומם וגו'. והענין דאע"ג דשני אנשים עושים מצוה אחת בשוה ומקבלי' שכר בשוה בעולם הגמול בג"ע מ"מ אין כבוד אחד דומה לחבירו, דזה תלוי לפי כלל מעשיו והנהגתו בעולם בחיים אשר לפי זה הוא עוטה לבוש בעולם העליון, דכשם שבוז לאיש נכבד לישב במורד וללבוש פשוטים, ככה כלמה תכסה פני איש פשוט לשבת מרומים וללבוש מחלצות ולהתכבד עבור מעשה לשעה באופן שאינו מתקבל לתכונת נפשו. וזהו דכתי' בחבקוק ב' שאמר על נ"נ שבעת קלון מכבוד, כלומר שעשו לנ"נ כבוד יתר בשביל מוראו מה שאינו מתקבל לנפשו, ובזה הוא שבת קלון. ובמשלי ג' כבוד חכמים ינחלו וכסילים מרים קלון, פירושו הכבוד לחכמים בא בנחלה שנאה ומתקבל הוא לו, אבל כשבא לכסילים הוא מרים קלונו שישיחו בו יושבי שער כמה אינו ראוי לזה הכבוד. וכמו כבוד ההבלי בעוה"ז כמו כן כבוד אלוה בעוה"ב אינו מתקבל לנפש כי אם לפי כחו בכלל, והיינו דאי' בב"ב דע"ה דכל אחד ואחד נכוה בחופתו של חבירו היינו שמרגיש בעצמו שאינו ראוי לזה הכבוד ליהנות מאור פני מלך חיים באותו אופן שנהנה חבירו. והנה מלכותא דרקיעא כמלכותא דארעא שאנו רואים שהמלך מחלק כבוד לאיש חיל שזכה לשכר בשם שרי הצבא ומנהיגו מלחמה לומר דבאשר המה נושאי מלכותו ובהם נושאי מלכותו ובהם תלוי עוז והדר של המלוכה, ע"כ מחלק הוא להם אותות העוז והדר לכ"א לפי אשר הצטיין במלחמה, וככה מלכותו של הקב"ה נושאת בנושאי מלחמתה ש"ת, ועל כן נקראת חרב כדאי' בשבת דף ס' על המקרא חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך דפשטיה דקרא בד"ת מיירי, וכשם שמלכותו ית' מתנשא על פי הוגי בה, ככה היא נותנת עוז והדר להם וכדכתיב עוז והדר לבושה וגו', והוא כבוד אלוה המיוחד לת"ח בפרט כדאית' בב"ב ד"ח ורבנן מאי אמר רבינא ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, והשמש הוא כנוי לכבוד כדכתיב בתהלים כי שמש ומגן ה' אלהים חן וכבוד יתן ה', פי' במה נמשל השגחת ה' לשמש במה שיתן חן וכבוד כמו השמש המופיע על הדבר ומעלת חן יותר מחבירו הדומה לו באמת, וע' קדמת הראשון אות י"ד בבאור אותו מקרא.

ואיך ישמעני פרעה. זֶה אֶחָד מֵעֲשָׂרָה קַל וָחֹמֶר שֶׁבַּתּוֹרָה (בראשית רבה צ"ב):

ערל שפתים. אֲטוּם שְׂפָתַיִם; וְכֵן כָּל לְשׁוֹן עָרְלָה אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהוּא אָטוּם, "עֲרֵלָה אָזְנָם" (ירמיהו ו') – אֲטוּמָה מִשְּׁמֹעַ, "עַרְלֵי לֵב" (שם ט') – אֲטוּמִים מֵהָבִין, "שְׁתֵה גַּם אַתָּה וְהֵעָרֵל" (חבקוק ב') – וְהֵאָטֵם מִשִּׁכְרוּת כּוֹס הַקְּלָלָה, "עָרְלַת בָּשָׂר" – שֶׁהַגִּיד אָטוּם וּמְכֻסֶּה בָהּ, "וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ" (ויקרא י"ט) – עֲשׂוּ לוֹ אֹטֶם וּכְסוּי אִסּוּר שֶׁיַּבְדִּיל בִּפְנֵי אֲכִילָתוֹ, "שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים" (שם) – אָטוּם וּמְכֻסֶּה וּמֻבְדָּל מִלְּאָכְלוֹ: