רָא֤וּךָ יָחִ֙ילוּ֙ הָרִ֔ים זֶ֥רֶם מַ֖יִם עָבָ֑ר נָתַ֤ן תְּהוֹם֙ קוֹל֔וֹ ר֖וֹם יָדֵ֥יהוּ נָשָֽׂא׃
פירוש מהרז״ו
פתר קרא בהרים. כפשוטו דלא כר"ע בסמוך. וכוונתו להרים בשעת מ"ת כמפורש בפסוקים שם אלהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה ארץ רעשה אף שמים נטפו מפני אלהים זה סיני וגו' הר אלהים הר בשן הר גבנונים הר בשן למה תרצדון הרים גבנונים ההר חמד אלהים לשבתו אף ה' ישכון לנצח וכל אלו שמות של הר סיני כמ"ש שמ"ר פ"ב סס"ד. וכאן לא פי' מעשה ההרים ששואל למה תרצדון ומפורש בתהלים קי"ד בצאת ישראל וגו' הרים רקדו כאילים וכן בשופטים ה' פ' ד' ה' ובתהלים י"ח ושמואל כ"ב ובחבקוק ג' שההרים חלו ורקדו בעת מ"ת ונעקרו ממקומם. ועל זה שאל למה תרצדון הרים. ותיבת תרצדון יחידית וזרה. ודורשה נוטריקון רצים ומדיינים ולמוד מענינו שהדין בענין מ"ת. ולמוד מסופו ממ"ש ההר חמד אלהים לשבטו. ורצים הוא ענין הריקוד שרקדו כאילים. ומ"ש ובא תבור כו' ממ"ש כי בתבור בהרים וככרמל בים יבא כלי גולה עשי לך יושבת בת מצרים ומה שתלה נבואת גלות מצרים בהרים אלו פי' כמו שנעקרו הרים אלו ממקומם ובאו למקום אחר כך מצרים אע"פ שהיה יושבת בחזקה תעקר ותצא בגולה. וע"פ מדה י"ב מדבר שבא ללמד ונמצא למד שתבור וכרמל באו ללמד על מצרים ונמצאו למדים שנעקרו ממקומם ובאו וזהו וככרמל בים יבא ותיבת יבא נמשך גם לר"ד כי כתבור בהרים שרקדו יבא וככרמל בהרים רקדו בים יבא. ומאין באו. תבור מבית אלים כמ"ש הרים רקדו כאילים שתיבת כאילים מיותר ופי' עפ"מ ממעל וד"ק כאלים מבית אלים. וככרמל בים יבא דרך הים שאספמיא בחוף הים. כמ"ש ב"ר פ"ה ס"ט. וכ"ה במכילתא יתרו פסוק אנכי וז"ל ד"א אנכי ה' אלהיך כשעמד הקב"ה ואמר אנכי ה' אלהיך היו ההרים מתרעשים והגבעות מתמוטטות ובא תבור מבית אלים וכרמל מאספמיא זה אומר אני נקראתי וזה כו'. ודעת המדרש שרצו שתנתן עליהם התורה שלא כדברי המכילתא (ואיתא במכילתא ובמגילה כ"ט שנקבעו ההרים במקומם שעמדו בא"י ע"ש ושם) וע"ע ילקוט שופטים ה' ומ"ש במדרש אני נקראתי כו' הועתק מהמכילתא ומ"ש זה אומר עלי נתנה תורה הועתק ממגילה הנ"ל שכן דרך המדרש להעתיק מכמה מקומות:
רבנו בחיי
ועל דרך הקבלה תנו לה מפרי ידיה, הזכיר כן על המדה שהתחיל עליה אשת חיל מי ימצא, כי רצה שלמה ע"ה לחתום ספרו במדה שהיא חתימת הבנין, ויען כי משם שמעו בני ישראל את התורה הוא שכתוב (דברים ד) מתוך האש, ואמר הנביא (חבקוק ג) נתן תהום קולו, לכך סדר שבחיה והזכיר מעלותיה בכ"ב אותיות התורה, וכונת הכתוב תנו לה מפרי ידיה, תנו לה ברכה, והזכיר מפרי ידיה כענין שאמרו תן לו משלו שאתה ושלך שלו, ויהללוה בשערים מעשיה, הוא ההלול, וכן הזכיר דוד ע"ה בפסוק אחד ברכה והלול, הוא שאמר (תהלים קד) ברכי נפשי את ה' הללויה. ואע"פ שכל המתברך מתברך מברכותיו של הקב"ה, מצינו שהקב"ה חפץ בברכת בני אדם והוא צוה לנו בכך, כמו שאמר (דברים ח) וברכת את ה' אלהיך, והוא יתעלה המברך (ישעיה סה) והמתברך בארץ יתברך באלהי אמן, ותתעורר במה שדרשו רז"ל כל המברך מתברך, שהוא כלל הכולל את הכל, וידוע בברכה שהוא קיום העולם, ולכך התחילה תורה בב' בבריאת עולם לפי שהברכה קיום העולם, וברך הקב"ה לאדם שנאמר (בראשית א) ויברך אותם אלהים, וברך לנח ולבניו שנאמר (שם ט) ויברך אלהים את נח ואת בניו, עד שעמד אברהם שהיה ראש האמונה ומסר הברכות בידו ואמר לו (שם יב) והיה ברכה, ולא אמר והיה ברוך או מבורך אלא והיה ברכה, אמר לו אתה מקור הברכה לברך לכל מי שתרצה, וממנו ואילך היו הברכות מסורות ביד הצדיקים, שכן כתוב ביצחק שאמר ליעקב (שם כז) ואברככה לפני ה' לפני מותי, וכן מצינו ביעקב שבירך לבניו סמוך למיתתו הוא שכתוב (שם מט) וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, וכן מצינו משה רבינו ע"ה שברך את השבטים סמוך למיתתו והתחיל ברכתו במלת זאת, ממקום שפסק יעקב שאמר וזאת אשר דבר להם אביהם, וזהו שכתוב.
רבנו בחיי
וע"ד הקבלה וידבר אלהים, זה פירושו וידבר ה' אבל הזכיר אלהים כלפי השגתן של ישראל והוא דבר הנביא ע"ה (חבקוק ג׳:י׳) נתן תהום קולו ועליו הזכיר למעלה ומשה עלה אל האלהים ומטעם זה אמרו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו אותם ועל כן תרגם אונקלוס בחכמתו הנפלאה בכל שם אלהים שבפרשה הזאת יקרא דה' או מימרא דה' לא לסתום רק לפרש כי אלהים הוא הכבוד עם השם המיוחד הוא מדבר בו, ובכל מקום שתזכיר בו הפרשה השם המיוחד לא יכנה אותו ולא יתרגם יקרא או מימרא כלל כמנהגו בשאר מקומות התורה, אבל תרגם וירד ה' על הר סיני ואתגלי ה' כי ביום השלישי ירד ה' יתגלי ה', יבואר מזה כי השם המיוחד נגלה על סיני בכבודו והוא מדבר עם משה, וכבוד הזה הוא אל שדי שהשם המיוחד נראה לאבות בו, אבל לא נודע להם השם המיוחד בנבואה והוא הנקרא אספקלריא שאינה מאירה שבו נסתכלו כל הנביאים כלם.