פרשנות מצטטת על יהושע א:ז

ורבינו אפרים בפרישתו (כתב יד) כתב ועשית בדי עצי שיטים אלו התלמידים וכו' והבאת את הבדים בטבעות כלומר תביאם בעומק הלכה לשאת את הארון בהם כלומר ע"י תלמידים הרבה מתנשא ומתעלה כמו שאמר ומתלמידי יותר מכלם יהיו הבדים לא יסורו ממנו שלא יפנו התלמידים ימין ושמאל אלא יבינו הדבר על בוריו זהת"ד והוא ז"ל האריך הרבה לפרש כל הפסוק דרך רמז. ולפי דרכו ז"ל אפשר לומר לא יסורו ממנו כמו שאמר הרב האר"י זצ"ל דהרוצה להצליח בלמודו ולהבין יצייר בדעתו דמות דיוקנו של רבו ובזה יפתח לו שערי אורה וזה הרמז לא יסורו ממנו מרבו שכל מעיינו יהיה ברבו לחשוב בצורתו והוא יורד לעומק ההלכה. ובזה אני ההדיוט מפרש מש"ה בריש יהושע רק חזק ואמץ לשמור לעשות ככל התורה אשר ציוך משה עבדי אל תסור ממנו דהול"ל אל תסור ממנה פי' מהתורה דבגוה קמשתעי. אמנם רמז לדבר האמור שכדי שיצליח בלימודו צריך שיהיו כל מחשבותיו עם רבו ואם אמרו בתלמיד ורבו דעלמא כ"ש וכ"ש דיהושע מועיל לו מאד לידבק עם משה וזהו בעצם אל תסור ממנו ודוק:

וכתבת את כל. להרמב"ן היו האבנים גדולות מאד, אם שהיו ממעשה נסים לכתוב עליהן מבראשית עד לעיני כל ישראל, ולראב"ע בשם הגאון כתבו עליהן מנין כל המצות והאזהרות כעין שכתבן בהלכות גדולות, ואפרים יאמרו שהוא מוסב אפרשת היום הזה (לעיל ט"ז); ובני המשכיל מ"ה שמואל נ"י אמר מלת כל פה ענינו כמו כלל, הכולל פרטים רבים כמו וזכרתם את כל מצות ה', שהוא לרז"ל פ' שמע לפי שיש בה קבלת מלכות שמים והרחקת ע"א, וכן שתי דברות הראשונות אנכי ולא יהיה נקראים כל הדברים (כמ"ש בשלח לך ט"ו כ"ב בוכי תשגו, ע"ש), וכבר למדונו מדברי רד"ק כי אין תיבת כל מלה, אבל הוא שם על הכלל כולו, לכן יתכן לומר הכל בה"א, כי אם הוא מלת הענין לא יבא בה"א, ושפיר אמר הרוו"ה עמ"ש (יהושע א' ז') לעשות ככל התורה אל תסור ממנו, שהיה ראוי ממנה בה"א, ואמרו ממנו שהכנוי שב על מלת ככל שטעמו כלל התורה, כי מלת כל שם דבר הוא. וכן כאן. את כל דברי התורה הזאת פי' כלל דברי התורה (אינבעגריף דיעזער גאנצען לעהרע), וכתבו עליהן אם פרשת שמע או שתי הדברות, וקצת סמוכים לזה ממה דכתיב בפ' הקהל (וילך ל"א י"א) תקרא את התורה הזאת ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת, ובאמת לא היה נקרא כל התורה כולה רק מאלה הדברים עד פ' שמע שבואתחנן, והיה אם שמוע שבפ' עקב, וברכות וקללות (כבמתני' דסוטה ספ"ז). הנה גם על פ' קבלת מלכות שמים וקבלת עול מצות וכדומה ממצות הכלליות אה"כ תקרא את התורה הזאת וגו, ה"נ כאן אין מן ההכרח לפרש את כל דברי התורה הזאת מבראשית עד לעיני כ"י, כ"א מצות כלליות כפרשת שמע והיה אם שמוע וכדומה להן. ולכן אמרו (בסוטה) שכתבו עליהם את התורה בשבעים לשון לתועלות האומות שילמדוה (ע"ש ברש"י), ואין האומות מצווים על שמירת כל מצות התורה כדאמרינן תורה צוה לנו, לנו ולא לאו"הע, אלא על כללת התורה מדבר והוא אחדות הבורא וכאמור, והנה ע"ד הפשט היינו יכולים לפרש לשון כל דברי התורה הזאת, כפי' המפרשים, מבראשית עד לעיני כ"י, ולשון וכתבת על האבנים דומה ללשון וכתבתם על מזוזות, דכתיבה דהתם איננה על המזוזה עצמה כ"א על קלף הנקבע אח"כ על מזוזת הבית, ה"נ שיכתוב כל התורה מבראשית עד לעיני כ"י על קלף כס"ת, ויקבענה אח"כ על האבנים. אמנם קבלת רבותינו תכריע:

והתורה והמצוה. פירוש הראב"ע בשם גאון, והתורה תורה שבכתב, והמצוה תורה שבע"פ, והחזיק הרמב"ן בזה, וכ"ב הרמב"ם בהקדמת חבורו ליד החזקה, תורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו פירושה וכ"כ בחבורו פ"א משחיטה ה"ד. והיא דרז"ל (ברכות ה') וכ"ה במכדרשב"י (שמיני מ') וכן בלקוטים (דח"ר די"ד ב') כי נר מצוה ותורה אור מצוה זו תורה שבע"פ, אור זו תורה שבכתב. ולא ראיתי לאחד מן המחברים שביאר לנו באיזה אופן יובן בשם מצוה ענין פרוש וביאור התורה, ובכל המקומות ענינו כמשמעו, הצווי והאזהרה לא פירוש וביאור התורה, ונ"ל אחרי שמצאנו לרוב התחלפות נחי ל"א עם נחי ל"ה, כמו אנא שא נא (ראשית נ'), אנה ה' כי אני עבדך (תהילים קט״ז:ט״ז), אתא בקר (ישעי'), ואתה מרבבות קדש (דברים ל״ג:ב׳), ולא המציתיך ביד שאול (שמואל ב ג׳:ח׳) ששרשו מצא ענין הזמנה, מן המציאו אליו ובא ע"ד בעלי הה"א בתמורת האל"ף בה"א (ע"ש ר"ש ב"מ), וכמו שנאמר מן והיתה אדמת מצרים לחגא (ישעיהו י״ט:י״ז) בלשון רבים בחגוי הסלע (שיר השירים ב׳:י״ד), ומן קצה קצוי (ערש"י שם בשה"ש), וכן וגוה מגבר יכסה (איוב ל״ג:י״ז) ששרשו גאה, והאל"ף מומרת בוי"ו כמ"ש הר"ש ב"מ שם, ככה שם מצוה משרש מצא, והאל"ף לפי"ז הומרה בוי"ו, ושרש מצא יורה ג"כ על מציאת והשגת מחקר ע"י השתדלות העיון, כמו אשרי אדם מצא חכמה, החקר אלה תמצא, לא מצאתם חדתי, שהמובן בכל אלה פעולת השגת הדעת והתבונה (בעגרייפען), ככה שם מצוה המסתעף לפי האמור משרש מצא, הוא שם המופשט, ומורה על ענין ההשגה (דער בעגריף), והיינו הבנת דברים על בורים וביאור מאמר סתום; ואפשר שעל כוונה זו סובבות כמה מקראות שהוזכר בהם לשון צווי, ובהשקפה ראשונה נראים כסותרים, כמו לשמור את מצות ה' אשר אנכי מצוה אתכם (דברים ב') לשמור את מצות ה' וחקותיו אשר אנכי מצוך היום (שם י"ב), וכיוצא באלה הרבה שהזכיר במאמר אחד לשון מצות ה' אשר יורה על המצווה והוא הש"י, ולשון אשר אנכי מצוה אתכם הוא מוסב על משה המדבר, וכן לשון הכתוב ביהושע ויקרא ה' אל יהושע וגו' רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, הנה במקראות כאלה נראה לומר שפעל צוה המוזכר בהם בחלק שני, אין הוראתו כבשאר מקומות הצווי והאזהרה, כ"א ענין הפירוש והביאור, ור"ל אשר אנכי מפרש ומבאר לכם תוכן מכוונם; ואפשר להבין ענין תורה שבע"פ בשם מצוה בדרך אחר והוא, כי שרש צו מצאנוהו גם על התחברות והתאחדות שני דברים יחד, כמו צו לצו קו לקו (ישעיהו כ״ח:י׳) שהוא לד"ק חבור אל חבור, וקו אל קו כמו בתחלת הלמוד לילדים בקריאה וכתיבה, ולפי"ז יהי' מלת צו בהוראה זו מתדמה למלת צב בחילוף וי"ו בבי"ת, אשר יורה אל התאחדות חלקים נפרדים והתקשרותם יחד בקשר אמיץ וחזק עד שלא יתפרדו כ"כ מהרה, כמו של תשלו לה מן הצבתים, שהם אגודות השבלים והעמרים, והרבה מזה בדברי רז"ל, מצאן צבתים צבתים, היינו קשורים ואסורים יחד (בינדען), ומזה הונח בשאר מקומות שם מצוה על כלל חקי ה' ומשפטיו, להורות על חיוב התקשרות האדם אלי' לעשותה (פערבינדליכקייט, פערפפליכטונג), ויכל יעקב לצוות את בניו, אמרו במכדרשב"י (ויחי ד' רמ"ח) דפקיד לון לגבי שכינתא לאתקשרא בהדה, כי האדם מטבעו חפשי ברצונו לעשות ושלא לעשות, והתורה תמנעהו והרי כאלו רצונו קשור ומאוסר בחבלי חקי ה' ומשפטיו, ויהי' לפי"ז שם מצוה דומה בהוראתו לשם אסור הרגיל בדרז"ל (מן לאסר אסר על נפשו), אשר על הפוכו יאמרו לשון מותר (מענין מתיר אסורים), שבדבר זה האדם קשור ומאוסר לבלתי עשות כחפצו ורצונו (פערבונדען, פערפפליכטעט, אונערלויבט), ובדבר זה הותר קשר מאסר רצונו ויוכל לעשות כאות נפשו (אונגע- בונדען, ערלויבט), ומזה יצא לנו הבדל אשר בין פעל צוה המחובר ביחס הגבול שאליו אל ולמ"ד, כמו כאשר צוה ה' א"מ, ויצו להם, ובין צוה המחובר בסימן הפעול את, צוה ה' א"מ, כי המחובר ביחס הגב"ש הוא בבחינת הפועל, יציאת דבר הצווי מפי המצווה (בעפעהל), והמחובר בסימן הפעול הוא בבחינת הנפעל והוא האדם, לחיוב התקשרותו לקיים את הדבר (צור פפליכט גע- מאכט), ולשון צו על ענין התחברות והתאחדות מצוי בדרז"ל כי יאמרו (ברכות ז') כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה, ואמרו (סוכה נ"ח) ארחן רחיקא וצוותן בסימא, ואמרו (ב"ק ט') צוותא דחרש קגרים, וכילם לשון התחברות והתאחדות (אנהאֶנגען, אנשליעסען), ונוכל א"כ לומר שם מצוה הוראתו ג"כ ענין מחברת (אנהאנג, העפט), וכמו שרגילין לקרוא בשם זה הדברים הבאים אחר סיום וחתימת ספר לבאר הענינים המדוברים בקצרה תוך גוף הספר, ככה התורה שבע"פ היא מתחברת ומתאחדת עם התורה שבכתב לבאר מאמרי' המעטים בכמותם ורבים באיכותם, ועל שם התחברותה זאת נקראת בשם מצוה, ובמכדרשב"י (בחקותי ד' קי"ג) אמר תורה שבכתב ותורה שבע"פ חבורא חד אינון דא אחוד בדא, ודא אחוד בדא, ובפ' יתרו ד' ע"ח אתיהיב אורייתא בחדש תאומים ואורייתא ברזא דתאומים תורה שבכתב ותורה שבע"פ; ומהתחברות תורה שבע"פ עם התורה שבכתב אמר במכדרשב"י (שלח ק"ס ע"א) חברון דא אורייתא מאן דאשתדל בה אקרי חבר וכו', אוריי' אית לקביל אורייתא והיינו תורה שבכתב ותורה שבע"פ ע"ש, ודע דלקצת בעלי לשון האחרונים יש במובן שרש צו ענין מורה דרך (וועגצייגער, דייטער), המודיע לעוברי אורח את דרך הישרה והנכונה, וכן ציון אשר הונח על דבר המורה את הדרך, כמו הציבי לך ציונים (ירמיהו ל״א:כ״א) הוא משרש צוה, וכ"ה בלשון ערבי וסורי, ומזה לדעתם כוונת המקרא הואיל הלך אחרי צו (הושע ה׳:י״א), וכן שם מצוה על החוק והמשפט אינו אלא הוראת דרך במובן המוסרי, כאשר רמז ע"ז בעל אוצל"הק בשרש צו, ובזה יובנו דברי לשון המסדרים האלקיים בתפלת מוסף שבת "תכנת שבת צוית פרושי"' שהמכוון במלת צוית פרושי' הורית לבאר לנו פירוש משפטי שבת וקרבנותי', וזהו שפי' כאן והמצוה על התורה שבע"פ, כי היא לנו כמורה דרך ללכת מישרים בדרך משפטי התורה וכוונתה האמתית כדעת המחוקק העליון ית', ולפי"ז תרגום והמצוה (דיא דייטונג, ערקלאֶרונג), כי אחר שאמר לפני זה, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה, הכולל כל מה שבתוכה, מהו זה שהוסיף עוד לאמר והמצוה, על כן הבינו בו הפירוש והביאור הנמסר למשה בפה, וסיפי' דקרא אשר כתבתי להורותם הוא ביאור למאמר הקדום, אשר כתבתי מוסב על לוחות האבן והתורה, להורותם חוזר על המצוה. עיי' רמב"ן: