פרשנות מצטטת על יהושע א:יח

ובמדרש ויהי ביום השמיני זהו שאמר הכתוב (תהילים ע״ה:ה׳) אמרתי להוללים אל תהולו, לחוללים אל תחולו, ענין מחולות (שיר השירים ז׳:א׳) כמחולת המחנים (שופטים כ״א:כ״א) לחול במחולות, לפי שהשמחה אינה ממתנת לאדם בעוה"ז, לא כל מי ששמח היום שמח למחר ולא כל מי שמצר היום מצר למחר, זהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ב׳:ב׳) לשחוק אמרתי מהולל. תדע לך שהוא כן שהרי בבריאת העולם היתה שמחה גדולה לפני הקב"ה, שנאמר (תהילים ק״ד:ל״א) יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, וכתיב (בראשית א׳:ל״א) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מה כתיב בסוף (שם ו) וינחם ה' וגו' ויתעצב אל לבו, לכך נאמר (תהילים ע״ה:ה׳) אמרתי להוללים אל תהלו, אמרתי לחוללים. ומה אם הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם על אחת כמה וכמה, אברהם שמח שמחה גדולה, נתגדל והרג כמה מלכים, ונתן לו הקב"ה בן לזקנתו, ולבסוף אמר לו (בראשית כ״ב:ב׳) קח נא את בנך את יחידך וגו', חזר מהר המוריה לקבור את שרה ובקש מקום לקבורה ולא מצא עד שקנאהו בארבע מאות שקל כסף. יצחק שמח שמחה גדולה, אמרו לו (שם כו) ראה ראינו כי היה ה' עמך, נצל מן החרב ומאנשי גרר, ולבסוף (שם כז) ותכהין עיניו. ומה יצחק שהוא עולתו של הקב"ה לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ"ו. יעקב שמח שמחה גדולה, ראה סלם ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו והנה ה' נצב עליו, ולבסוף אירעוהו כמה צרות, צרת לבן צרת עשו צרת יוסף צרת דינה, ומה יעקב הצדיק שאמר לו הקב"ה (ישעיהו מ״ט:ג׳) ישראל אשר בך אתפאר, לא המתין בשמחתו, בני אדם עאכ"ו. יהושע שמח שמחה גדולה, הנחיל לישראל את הארץ הרג שלשים ואחד מלכים ונתנו לו כל ישראל כבוד ואמרו לו (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת, ולבסוף (לא) הזקין [ולא זכה] ומת בלא בנים ומה יהושע שלא זכה (ל)הזקין ומת בלא בנים, הצדיקים כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. עלי הכהן שמח שמחה גדולה שהיה מלך וכהן ואב ב"ד, שנאמר (שמואל א א׳:ט׳) ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה', ראה מה כתיב (שם ד) ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית ותשבר מפרקתו וימות, וכתיב ושני בני עלי מתו חפני ופנחס, ומה עלי הצדיק כך, הרשעים על אחת כמה וכמה. אלישבע בת עמינדב אין לך איש ואשה בעולם שראתה שמחות גדולות כמותה, שראתה בעלה כהן גדול ומשה אחי בעלה מלך ונביא ושני בניה סגני כהונה ואחיה נחשון בן עמינדב ראש כל נשיאי ישראל, ולא המתינה בשמחתה אלא נכנסו שני בניה להקריב קרבן ויצאו שרופים, לכך נאמר אמרתי להוללים אל תהולו.

תורה אור
ויהי בישרון קראם בשם ישרון על שם ישרות שכלם ומדותיהם. שנהיה עתה המנהג בישראל כשיתהוה איזה דבר. מלך. יש לפרשו מלשון עצה שיתישבו בדבר. וגם מלשון מלכות. שיגישו הדבר להמנהיג, למשה או ליהושע. ואח"כ בהתאסף ראשי עם אחר שהיה משה שואל בה' אם ראו הכרח בדבר אז התאספו ראשי עם. או יחד שבטי ישראל בסדר נכון כל שבט בפני עצמו. לא כמו שהיה לפנים שכשנהיה איזה דבר התאספו באין סדרים. או יתפרש ויהי בישרון מלך על יהושע שנעשה למלך עליהם כדכתיב (לד ט) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה וגו' וישמעו אליו בני ישראל ויעשו כאשר צוה ה' את משה שהוא מה שאמר (במדבר כח) על פיו יצאו ועל פיו יבואו (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך וגו' יומת. ויאמר שקבלו עליהם את יהושע למלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל:

ומעתה עת לדבר במאמרנו ונקדים משז"ל בב"ר שם ותבא האשה בחכמתה מאה מכם בעי יטול חמשין בעי יטול חד בעי ואורח הוא כרתו ראשו ר' סימון אמר א"ל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה, והרב מהרח"א בעץ החיים דף ל"ט דקדק למה לא אמר בתחילה חד בעי ואמאי קורין לה חכמה על זה, ותו לר' סימון מה חכמה היא זו מקרא מלא (יהושע א' י"ח) כל איש אשר ימרה את פיך, ופירש הרב ז"ל במ"ש מהר"ש יפה דיש מפרשים דגם בלא יחדוהו א"ר יהודה דאם הוא והן נהרגין ימסרוהו וזו סברת הרמ"ך דמייתי מרן בכסף משנה והרמב"ם כתב שם דאין מורין לכתחילה והיינו מהירושלמי דא"ל אליהו לר' יהושע בן לוי דלאו משנת חסידים היא זו וא"כ אלו אמר בתחילה לשבע בן בכרי שואל ישיבו אף שיחדוהו וחייב מיתה אפי"ה אינה משנת חסידים למוסרו אמטו להכי התחילה לומר מאה שואל ותוכלו ליתנם מאחר שגם הם גם אתם נהרגים ואף דלא יחדום וגם אינם חייבים מיתה דהלכה כסברת הרמ"ך וסיעתו. והם השיבו יטול כלומר אם יטול מעצמו יטול דאין זו משנת חסידים ואחרי שעמדה על דעתם הבינה שאם יחדוהו וחייב מיתה יהרגוהו אז אמרה לשבע בן בכרי שואל. ור' סימון סבר דהחכמה היתה דאף דאין מורין כן במחויב מיתה היינו כשחייב מיתה בדיניהם משא"כ זה דמורד במלכות מחויבים אנו למוסרו ע"ש באורך. והרואה יראה דהאי לישנא דמייתי הרב הוא לשון תנחומא ושם לא מייתי דברי ר' סימון עלה. ובב"ר הביאו שם דברי ר' סימון ותנא קמא קאמר התם כל חד ליהב לפום מאי דאית ליה וכו'. ומיהו הדרשא תדרש דת"ק איירי להלכה וכדעת הרמ"ך. ור' סימון קאמר דהחכמה היתה להצילם אף דלא לימרו עלייהו דלא עבוד משנת חסידים דהכא מורד במלכות הוא. ולפי האמור יובן מאמרין דדריש פיה פתחה בחכמה על האשה רבה סר"ח העודף בחכמה והכי פירושא דקרא פיה פתחה בחכמה כדברי התנחומא שאמרה שואל מאה או כדברי ר' סימון שאמרה המורד במלכות בית דוד חייב מיתה וזהו פיה פתחה בחכמה. וכי תימא אין חכמה לאשה בזה דאם נאמר כי אמרה דשואל מאה כת"ק תאמר מיד דשואל לשבע בן בכרי ואם נאמר דאמרה המורד במלכות וכו' מאי חכמתה לומר דבר פשוט. לז"א ותורת חסד על לשונה כלומר דע וראה כי חכמה גדולה עשתה משום דתורת חס"ד על לשונה דידעה דמשנת חסידים שלא למוסרו לזה עשתה בחכמה לרדת לסוף דעתם ולהורות דהכא לא שייך משנת חסידים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכפי דרך הרב הנזכר.

הרוגי מלכות - שנתחייבו מיתה למלכי ישראל כגון שמרדו בו דכתיב (יהושע א׳:י״ח) כל איש אשר ימרה את פיך וגו':

ולא אבו. דרשו אכין ורקין (יהושע א יח): כל איש אשר ימרה את פיך וגו', יכול אפילו לדבר עבירה תלמוד לומר 'רק':

אל תמר בו. לְשׁוֹן הַמְרָאָה, כְּמוֹ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ (יהושע א'):