פרשנות מצטטת על יהושע ד:יט

וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל. בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. יתכן לומר כי היו ימיו ק"כ שנה כנגד ק"כ יום שעמד בהר, ארבעים יום ראשונים לקבל הלוחות, ארבעים יום שניים להתפלל על עון העגל, ארבעים שלשיים לקבל לוחות שניות, וזה טעם אנכי ולא אמר אני. ודרשו רז"ל היום מלאו ימי ושנותי, היום נולדתי והיום אמות. וכן אמר בתחלת דבריו (דברים כ״ט:ט׳) אתם נצבים היום, כל הענין דבק, והכל היה ביום מיתתו. והיום זה ז' באדר היה והוא סוף שנת הארבעים, בו ביום מת משה בו ביום נולד. בו ביום מת משה, הוא שכתוב בסוף התורה (שם לד) ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה, וראוי להדביק אל הכתוב הזה שבסוף התורה מה שכתוב בתחלת יהושע (יהושע א׳:י״א) ויצו יהושע את שוטרי העם הכינו לכם צדה כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן. ומי שמחבר הכתובים זה עם זה ימצא הענין מבואר כי לא צוה יהושע להכין צדה עד שתמו ימי בכי אבל משה, ולכך הוצרך הכתוב לומר ויתמו ימי בכי אבל משה, והזכיר שם הכתוב (שם ד) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון, ואם תמנה למפרע מעשרה בניסן ל"ג יום והם שלשה ימים לצדה ושלשים לאבלו של משה, תמצא יום מיתתו בז' באדר. בו ביום נולד משה, שכתוב (שמות ב׳:ג׳) ולא יכלה עוד הצפינו, והיה זה בששה בסיון, יום שהיה עתיד לקבל התורה שנתוסף בו עוצם אורה באותו יום לרמוז על גדולתו באותו יום, ועל כן לא יכלה עוד הצפינו, ועשתה תחבולה לשומו בתיבת גומא כדי להסתיר את גופו מפני תוקף אורו. ואם תחשוב מששה בסיון למפרע שלשה ירחים תמצא ים לידתו בז' באדר, ולכך אמר ירחים שהם חדשי הלבנה, והן אדר ניסן אייר, שנים חסרים ואחד מלא, ולא אמר חדשים לפי שהחדש חלק אחד משנים עשר שבשנה ואינן מוסיפין ולא גורעין, מה שאין כן חדשי הלבנה שהן מוסיפים וגורעין, ומפני זה הזכיר לשון ירחים כדי שיתבאר לנו מזה יום לידת הנביא. והנה זה מבואר מן הכתובים כי בז' באדר נולד משה ובו ביום מת וזהו מה שדרשו רז"ל שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום שנאמר (שם כג) את מספר ימיך אמלא.

אלה מסעי בני ישראל עד וידבר ה' אל משה בערבות מואב. מפני שנאמר למשה אדונינו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף על עמך. ידע שתהיה מיתתו סמוכה וקרובה לנקמת מדין ולכן אחרי שנעשתה הנקמה וחלוק שללה וניתנו ארצות סיחון לראובן וגד ששאלו אותם לאחוזה מפני רוב המקנה שהיה להם ממה שבא ממלחמת מדין. ראה לכתוב את מסעי בני ישראל אשר הלכו במדבר משיצאו ממצרים ער שעברו את הירדן לרשת את הארץ הקדושה. וחשב הראב"ע שעשה זה משה מעצמו וכי מה שאמר הכתוב כאן ע"פ ה' היה דבק עם מה שאמר למסעיהם ואין הדבר כן כי כבר נכתב בתורה שעל פי ה' יחנו ועל פיו יסעו. אבל יאמר הכתוב כאן אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים צבא גדול וחיל רב ביד משה ואהרן שהיו מנהיגים אותם. והעיד הכתוב שכתוב משה המסעות האלה על פי ה' ר"ל מוצאיהם ויציאתם על פי ה' ומצותו. והנה ראה יתב' לצוות משה עתה שיכתוב המסעות האלה מפני תועלות שהיו בכתיבתם. הא' להודיע חסדיו של הקב"ה עם ישראל. שאע"פ שגזר לטלטלם ולהניעם במדבר לא היו נעים ומטולטלי' כל היום ממקום למקום תמיד מבלי מנוחה כי בכל הזמן הגדול ההוא לא עשו אלא מ"ב מסעות כמ"ש רש"י ממדרשו של רבי משה הדרשן ועל זה נאמר (דברים כ' ח') ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם שהם י"ט שנה שעמדו שם כמו שנזכר בסדר עולם כי בקדש ישבו כל כך זמן כמו בכל שאר המסעות. והב' שלא יחשבו האנשים שהיה המדבר ההוא שהלכו בו ישראל ארבעים שנה כשאר המדברות הקרובים מן הישוב וכמדברות היושבים והשוכנים היום הזה הערביי' בני קדר שזורעים וקוצרי' בהם ויתקיימו בהם אילנות ועשבי' ומעיינות מים במקומות הרבה אין הדבר כן כי המדבר ההוא שהלכו בו ישראל היה גדול ונורא מאד נחש שרף ועקרב וצמאון. ואמר לא מקום זרע ותאנה וגו' אשר אין שם מים. וכדי לישב אמתת זה בלבבות זכר אותם המקומות מהמדבר בשמן כדי שכל אדם בעיניו יראה ובאזניו ישמע רוע הארץ ההיא וחסרונה. וכבר העיר הרב המורה על הטעם הזה. הג' שהוא להודיע שהיתה הארץ ההיא בלתי מקבלת הישוב כי לא היה אפשר כפי הטבע שישב שם אפילו שעה תרבות אנשים כל שכן עם כבד אנשים ונשים וטף. וכמו שאמר (ירמיה ט"ז ט') ארץ מלחה ולא תשב ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם. ולכך האריך הכתוב בספור המסעות שעשו והזכירם בשמם לדעת ענין הארץ וזרותה ושהלכו בה ישראל לא בדרך המנהג הטבעי אלא על דרך הפלא ושהיו הולכים על פי הענן מתענגים ושמחים בהליכתם ולא נבוכים בארץ. והג' שאלה המסעות לישראל במדבר היו רמז לעתיד כי הנה הנביא אומר (מיכה ז' ט') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות וכמו שביציאתם ממצרים הלכו במדבר כן בגאולה העתידה ביציאתם מהגלות ניבא יחזקאל שיביאם השם אל מדבר העמים ויחנם שם. ואפשר לומר שעל הדמוי הזה אמר הכתוב כאן ואלה מסעיהם למוצאיהם רוצה לומר מהגלות האחרון הזה. או אמר למוצאיהם על הבנים היוצאים מחלצי אבותיהם וכמו ששם פעם אחת במרה ובפעם במתקה כן יהיה בגלות הזה במדבר העמים והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. ואין להקשות ממה שנשתנו כאן השמות כי יש לעיר אחת שמות מתחלפים כאלו תאמר אלימה שהוא עציון גבר. ואולי שבני ישראל שנו שמות המקומות ההם. גם בתורה לא נזכרו מקומות הרבה שחנו בהם ונסעו מהם לפי שלא נעשה בהם דבר רשום. וכאן הזכיר המסעות כלם. ולזה נזכרו כאן מקומות שלא נזכרו שם. והקרוב אלי שאלה המסעות שזכרה התורה כאן ולא נזכרו שמה חנו בהם ישראל ימים מועטים יום או יומים שהרי מחצרות עד בואם אל מדבר צין היא קדש ששלחו משם מרגלי' בימי בכורי ענבים לא היה אלא זמן קצר משני חדשים כי הנה בעשרים באייר נסעו ממדבר סיני ובקברות התאוה אכלו את הבשר חדש ימים ובחצרות לא נסעו עד האסף מרים והוא ר"ח תמוז ומאז ימי בכורי ענבים פחות משני חדשים נסעו י"ט מסעות עד קדש וישבו שם ימים רבים הנה אם כן קצר הכתוב ולא זכר שם אותם המסעות שהיו לימים מועטים והותרה השאלה הג'. גם כי עלמון ודבלתימה כולל מסעות הרבה למתנה ונחליאל ואשד הנחלים ובמות והם כלם כנגד הר העברים ולכך קצר בהם הכתוב והתחיל לספר מיציאת מצרים שהוא ט"ו בניסן ממחרת בהיות המצריים מקברים בכוריהם ופסילי אלהיהם וישראל עושה חיל ביד רמה ומפני שארך הספור חזר לומר ויסעו שנית וכן נאמר שאחרי שאמר וישב על פי החירות שרומז אל עם ישראל שישב שם או ירמוז אל הענן ששכן שם ולכך זכרו בלשון יחיד אמר ויסעו מפי החירות ויעברו בתוך הים המדברה מסכים למה שכתוב בספור. ואמנם מה שחזר לומר ויסעו מאלים ויחנו על ים סוף בא להודיע שחזרו לאותו צד הים שנכנסו בו וזה דבר שלא נזכר במקומו. ונראה שישראל באו לים ובאו ליבשה והמצרים הלכו אחריהם בים ושם נטבעו וזה כדי לראות מה נעשה מהמצרי' שבו אל שפת הים וראו אותם שנטבעו בים והשליכם הים אל היבשה פגרים מתים ושללו שם כל אשר להם ועל זה נאמר בספור ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים שזהו בהעברת הים ואמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים כי אז ראו זה כשחזרו על צד הים ולא נתפרש שם וביארו הכתוב כאן והותרה השאלה הד'. ואמרו ויחנו במדבר סין אינו סיני שהרי חזר לומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני. אבל מדבר סין הוא מקום בין אלים ובין סיני כמו שכתב בסדר ויהי בשלח. והנה אמר ברפידים ולא היה שם מים לעם לשתות לא להגיד הנס שנעשה להם שם מהמים כי הנה לא זכר נס המן ולא נס מי מרה אבל בעבור שברפידים נסו את השם לומר היש ה' בקרבנו אם אין ונקרא המקום מפני זה מסה ומריבה ובעבורו בא עליהם שם עמלק לכן זכר כל זה בדרך קצרה מחסרון המים שממנו נמשך מה שנמשך והותרה השאלה הה'. והנה אמר בהר ההר בקצה ארץ אדום מפני ששני מקומות היו נקראים הר ההר כמו שיתבאר בקרוב ואמר ויעל שם אהרן ע"פ ה' להגיד שלא מת אהרן מפאת חול שקרה לו אלא שצוהו יתברך שיעלה בהר וימות שם והיה זה ביום הראשון לחדש החמישי הוא חדש אב בשנת הארבעים להגיד שחי מרע"ה אחריו שבעה חדשים כי שניהם מתו בשנת המ' אך אהרן מת בחדש הה' ומשה מת בחדש הי"ב הוא חדש אדר כמו שיתבאר בספר יהושע שעברו הירדן בעשור לחדש הראשון הוצא מהם ג' ימים של הכנת הצדה ושלשים ימים לאבלו של משה נמצאו כלים בז' באדר שאז מת מרע"ה נמצא שמת אחר אהרן ז' חדשים בלבד והנה משה היה בן שמונים שנה בעמדו לפני פרעה ואהרן היה אז בן פ"ג נמצאת למד שאהרן נולד קודם משה ג' שנים אבל לא היו שנים שלמים ולכך היה אהרן בן קכ"ג שנה והיה משה בן ק"כ שנה. אבל היו שנות משה שלמים כמ"ש בן מאה ועשרים שנה אנכי היום היום נולדתי והיום אני מת ושנות אהרן לא היו שלמים האמנם מתו שניהם בחדש אחד גם מרים בחדש ההוא מתה וכן אמר הנביא (זכריה י"א ח') ואכחיד שלשת הרועים בירח אחד. ואמנם אמרו וישמע הכנעני י"מ שנאמ' זה אל מ"ש בסדר שלח לך וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה. וחז"ל פירשו וישמע הכנעני ששמע מיתת אהרן ושנסתלקו במותו ענני כבוד מעל ישראל ויאמר בלבו עת להכות בהם. וי"מ שנכתב הכתוב הזה להודיע שהנגב הוא מארץ כנען ולא מארץ אדום. והיותר נכון בעיני שזכר הכתוב מיתת אהרן ושהיה האבל כ"כ גדול לישראל עד שבא' השמועה לכנעני שהיה יושב בנגב באופן שהוצרכו ישראל לנסוע משם מהרה מפחדו וזהו ויסעו מהר ההר ובמקומות ההם והדרך ההוא סביב ארץ אדום קצר נפש העם בדרך וידברו באלהים ובמשה וישלח בם צפעונים ועשה משה נחש הנחושת והיו מוליכין אותו על הנס בכל הדרך ובנחותם בצלמונה ובפונון לא סר עד שחנו באובות וכמ"ש הרמב"ן וכאלו אומר מחטאת העם שלא נתנו לב למיתת אהרן ולא לאבלו של משה עליו ולא לכנעני שהיה שומע ויודע ענין ישראל וביאתם וידברו באלהים ובמשה. והותרו השאלות הו' והז'. ואמנם אמרו ויחנו בערבות מואב על ירדן יריחו הוא מקום מישור ומגדל ערבי נחל לפני מואב על יד הירדן גם קרוב ליריחו ולפי שהוא מחוז גדול הוצרך לפרש באיזה מקום מהמחוז ההוא היתה תחנותם והוא אמרו ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים ופי' אבל הוא מישור. ובית הישימות הוא הנהר הנשקף על פני הישימון. הנה התבאר שבראשונה זכר המחוז בכללות ואחר כך זכר מקום תחנותם באותו מחוז בפרט. וחז"ל אמרו שהיו י"ב מילין וכיון הכתוב בזה עוד להודיע שהירדן הזה מגבול ארץ כנען ולא מגבול ארץ סיחון ועוג ושחניית ישראל האחרון היתה באבל כי שם התאבלו על מות משה איש האלהים והותרה השאלה הח':

והלא המשכן היה שם. זה צע"ג שהרי יהושע היה אז בגלגל ובגלגל היו הבמות מותרות כמ"ש זבחים קי"ב במשנה וכמ"ש בויק"ר שם והקריב בשעת היתר אך האמת יורה דרכו שסובר שענין הר עיבל היה קודם גלגל וכמ"ש בהדיא סוטה דף ל"ו וכ"ה בס"ע פרק י"א שמיד שעלו מן הירדן באו מיד ע"פ נס באו מיד להר עיבל ואח"כ באו לגלגל וא"כ ביום זה היו עדיין בזמן אוה"מ שבמדבר שהיה באיסור במה אף בשעת פירוקו וכאן סובר שענין הר עבל שביהושע ח' אחר גלגל ויריחו אין מקומו כאן אלא ביהושע ד' קודם גלגל ויריחו שע"פ מדה י"ז דורש כאן מדה ל"ב שמפורש בתורה בפרשת תבא והיה ביום אשר תעברו את הירדן וגו' ובנית מזבח לה' אלהיך בהר עיבל (ובמדרש שם ובירושלמי מגילה פרק א' סוברים שהיו כסדר שכתוב ביהושע והיה באיסור במות והותר ע"פ נביא וטעם פלוגתתם בפסוק וכתבת עליהם את כל דברי התורה אם שייך לפסוק הקודם והיה ביום אשר תעברו וכדעת המדרש כאן וכמפורש ביהושע ח׳:ל״ב ויכתוב על האבנים וגו' או שהוא שייך לאחריו לפסוק והיה בעברכם ולא כתב ביום ודו"ק. ועי' לקמן בסמוך וצ"ע):

כל רעתם בגלגל. שם הרבו לעבוד עכו"ם בבמות לפי שהיה שם המשכן בתחלה היו אומרים להם נביאי הבעל שהוא מקום נבחר והוא היה למלכי ישראל:

בשבעה באדר מת משה - שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון (יהושע ד׳:י״ט) צא מהם למפרע שלשים יום באבלו של משה ושלשה ימים שהכינו להם צידה שנאמר הכינו לכם צידה כי בעוד שלשה ימים אתם עוברים וגו' (שם א) הרי בשבעה באדר מת משה: