פרשנות מצטטת על יהושע ה:ב

ולא ימול בקרומית של קנה מפני הסכנה ומצוה מן המובחר למול בברזל בין בסכין בין במספרים ונהגו כל ישראל בסכין. ובכ"מ לא פי' מקורו במ"ש רבינו ומצוה מהמובחר וכו'. ועיין בפי' הגאון מהר"א מווילנא ז"ל בסי' רס"ד שכתב ממשנה במסכת שבת דף ק"ל ע"א ועוד אמר ר' אליעזר כורתים עצים לעשות פחמין לעשות כלי ברזל עיי"ש נראה כונתו אף דודאי לא שכיח שלא ימצא זכוכית וכיו"ב ולמה נעשה פחמין וכלי נשבר כלי זכוכית וכיו"ב דהוי ממעט במלאכה. אבל יש להבין למה נתיר משום מהמובחר לחלל שבת וי"ל דתליא אם מילה הותרה בשבת ועמ"ש לעיל בזה. ועיין מנחות ס"ד היה לפניו שמינה ובשאגת אריה סי' נ' עיי"ש אבל עשה לך חרבות צורים וכו' ביהושע ה' צ"ע ועי' בתרגום וברד"ק:
ובמס' ע"ז כ"ז ע"א ישראל מל את הכותי וכותי לא ימול ישראל מפני שמל לשם הר גריזים דברי ר' יהודה א"ל ר' יוסי וכי היכן מצינו מילה מן התורה לשמה אלא מל והולך עד שתצא נשמתו עיי"ש:
ואין לפרש שעד שתצא נפשו כפשוט דבסכנה אין למול ור' יוסי מודה בערל שמתו אחיו מחמת מילה וכיו"ב בסכנה אין מולין וגם לא שייך לפרשו לשון גוזמא בכה"ג ונראה דעד שתצא נשמתו פי' עד סוף ימיו חייב הוי בחיוב הזה. ולמ"ש דלכתחילה לכו"ע ע"י ישראל שמקיים המצוה וכמו"כ לר' יוסי ע"י כותי ג"כ בדיעבד בלבד וכונתו החיוב עליו כל ימי חייו ואין לפטרו בשאין לו למול רק כותי כי במצות מילה ב' דברים שיהיה נימול והמעשה המילה ובגוי לא הוי מצוה במעשה המילה וכמ"ש משו"ה דוחה שבת ואינו ע"י גוי אבל שיהיה נימול הוי בכל גונא ועיין מ"ש בספר מחנה אפרים במעקה ע"י גוי בהל' שליחות עיי"ש וא"כ דכיון דחיוב עליו להיות נימול ואם לא מל טרם שיצא נשמתו הוי בכרת כמ"ש רבינו בפ"א לא נוכל לפטור אותו בכה"ג לעולם וגם לזמן מרובה מצינו חשש מיתה ועיין בשו"ת ריב"ש מ"ש היכא דלא שייך בל תאחר שמא ימות שייך ובמקו"א כתבתי לחלק בין שאם מת עבר למפרע בין דלא קיים המצוה בלבד דבאופן האחרון שייך אונס רחמנא פטרה אבל בעובר למפרע לא שייך לומר כן כמ"ש ביתר ביאור במ"א עיי"ש. וא"כ אין יכול לר' יוסי להמתין הרבה שיבוא שלא ימול ויצא נשמתו כן נראה לענ"ד. והנה י"ל עד וכו' ולא עד בכלל אבל מ"ש נראה לומר ביותר ולמ"ש ג"כ פי' עד שתצא טרם שתצא נשמתו ולא עד בכלל דאל"כ האי עד וכו' מיותר עכ"פ ולשון מל והולך וכו' הולך לשון זירוז ופי' שלא ימתין הרבה כמ"ש לעיל דשייך שמא ימות ויבטל המצוה וכמו הולך ומל וכן מצינו בכמה דוכתי על דרך זה:

רזא דפרה אדומה הוא סוד קליפת נגה (הושע ד) כפרה סוררה לישראל נגה שאנו מחוייבין להביאה בתוך הקדושה ולהוציא' מן הקליפות. והנה היא מכפרת טמאים דהיינו כשישראל עושין רצונו של מקום אזי הם מטהרים הטמאים דהיינו שישראל ח"ו אין עושים רש"מ אזי לוקח קליפת נגה הניצוצות טהורות שבישראל ומטמאה אותם ומניח אותם בתוך הטמאים ז"ס (איוב יד) מי יתן טהור מטמא ז"ס עשה לך שרף על קליפת נגה ושים אותו על נס וא' ר' ליב ב' שמות שצריך לכוין בברכת ולמשומדים נקוד צבאות וכולו קמצין שהוא גי' מ"ה ס"ה בתרין שמהן אילין ממתקין אותם ז"ס נוסח הברכה וכל אויבי עמך מהרה יכרתו מלכות זדון מהרה תעקר ותשבר ותמגר לקבל ג' קליפין אבל על קליפת נגה שהיא קרובה למהמנותא אמר ותכניע שהיא באה אל קדושה ז"ש שובר אויבים על ג' קליפות ומכניע זדים על קליפות נגה ז"ש במדרש ד"פ עשה לך שתי חצוצרות כסף אינון נצח הוד (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים יסוד (בראשי' ו) עשה לך תיבת עצי גופר מלכות אבל עשה לך שרף שגם הוא תעלה בקדושה עשה לך נחש נחושת ברזא דנחש:

ובמדרש כשם שהאב משתדל על בנו בחמשה דברים, למולו וללמדו תורה ולפדותו מן הכהן וללמדו אומנות ולהשיאו אשה, כך עשה הקב"ה לישראל. מל אותם ע"י יהושע שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. מה האב חייב לפדות, אף הקב"ה פדה לישראל, שנאמר (שמואל ב) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם. ללמדו תורה אף הקב"ה למדם תורה, שנאמר (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם, וכתיב (ישעיה מח) אני ה' מלמדך להועיל. ללמדו אומנות אף הקב"ה למדם את המצות, שנאמר (ויקרא כז ) אלה המצות אשר צוה ה'. להשיאו אשה אף הקב"ה אמר להם (בראשית א) פרו ורבו. מה האב מאכיל ומשקה וסך ורוחץ ומלביש את בנו אף הקב"ה לישראל, שנאמר (יחזקאל ט״ז:ט׳-י׳) וארחצך במים ואשטוף דמיך מעליך ואסוכך בשמן ואלבישך רקמה וגו', (שם ) ולחמי אשר נתתי לך סלת ושמן ודבש האכלתיך, (במדבר כא) עלי באר ענו לה. מה האב נותן נכסים לבן ובנו חייב להעלות לפניו דורון, אף הקב"ה אמר לישראל כי תבאו אל ארץ מושבותיכם.

יוצר. מחודד ובלע"ז אגושים כמו חרבות צורים (יהושע ה' ב') ומתרגמינן חריפין: