וַיַּ֧עַן עָכָ֛ן אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וַיֹּאמַ֑ר אָמְנָ֗ה אָנֹכִ֤י חָטָ֙אתִי֙ לַֽיהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכָזֹ֥את וְכָזֹ֖את עָשִֽׂיתִי׃
ביאור הרד"ל
(ה) הגידה לאברהם כזה וכזה כו'. מפרש ותרא שרה כו' ותאמר לאברהם כו', שזה שראתה אותו (מצחק כנ"ל) אמרה לאברהם (וע"ז הוא שאמר ה' לו כל אשר תאמר אליך שרה כו' כמש"ו להלן כל שדיברה שרה באמת דברה), ולשון כזה וכזה כמדומה שמכוין לדרוש מ"ש גרש האמה הזאת כו' בן האמה הזאת כו', דהזאת (השני) מיותר, דהיינו שפירשה לו שרה מעשה הזאת שעשה, וכד"א [יהושע ז] וכזאת וכזאת עשיתי:
בן יהוידע
מְלַמֵּד, שֶׁמָּעַל עָכָן בִּשְׁלֹשָׁה חֲרָמִים, שְׁנַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה, וְאֶחָד בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ז, יא) (דברים כט, כח). יש להקשות לפי דברי רבותינו ז"ל בפרקי רבי אליעזר שהבאנו לעיל דהיה להם סימן גדול באבנים של שתים־עשרה שבטים שאם עשה אותו השבט עבירה אז אור אבנו כהה ומכח דבר זה הרגיש יהושע דשבט יהודה מעל בחרם ולכך הטילו גורלות ונלכד עכן, אם כן קשא אמאי לא הרגישו בימי משה רבינו ע"ה באותם שני חרמים שמעל עכן מכח אבן של שבט יהודה שאורו כהה?
ונראה לי בס"ד דלא היתה נעשית סגולה זו שיכהה אור אבן השבט אפילו בעבור חטא אדם אחד לבדו אלא רק אחר שעברו הירדן דאז נתחייבו בערבות, אבל בימי משה רבינו ע"ה שעדיין לא נתחייבו בערבות לא היה כהה אור האבן שהיא של השבט כולו בעבור חטא אדם אחד מן השבט.
והנה לפי דברי המאמר הנזכר יש לתרץ בס"ד קושיא גדולה ועצומה שנתחבטו בה הראשנים והאחרונים והוא מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים וזה לשונו: במאמר הזה הקושיא מפורסמת דהא אמרינן בפרק שבועת הדיינים (שבועות לט.) דישראל ערבים זה לזה דוקא כשיש בידם למחות אבל אין בידם למחות פטורים, ואיך אמרינן דלרבי יהודה משעברו הירדן נתחייבו אף על הנסתרות והלא אפילו על הנגלות כשאין בידם למחות פטורין, קל וחומר נסתרות דשום אדם לא ידע! וכיצד יתחייבו? וגם לרבי נחמיה נהי דאינו מעניש על הנסתרות אבל לדידיה כשידעו אשתו ובניו חייבין הכל, והלא ישראל לא ידעו ואיך ימחו? עד כאן עיין שם.
ולפי דברי המדרש הנזכר שהיה סגולה באבנים שבחושן שכל שיש דבר עבירה באחד מן השבט תהיה אבנו של אותו השבט אורה מכהה מתורץ שפיר, כי כאשר עשה עכן דבר עבירה מוכרח דאבן של שבטו אורה כהה ודבר זה כל ישראל רואין אותו אם כן נודע להם שיש עבירה ביד אותו השבט או ביד אחד מן השבט והיה למחות ביד בני השבט ולומר להם שיחקרו וידרשו עד שיבררו הדבר הזה ביד מי הרעה ומה היא והיה מתגלה הדבר ולכך נענשו.
ונראה לרמוז בדברי עכן שאמר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַהֳ' (יהושע ז, כ) שרמז באותיות 'אָמְנָה' על חטאו שחטא בימי משה ואהרן כי 'אָמְנָה' הוא ראש וסוף שם משה וראש וסוף שם אהרן ולכן כתיב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת הֳ' (הושע ב, כב) כי הקדוש ברוך הוא כביכול נזדווג עם ישראל על ידי משה ואהרן שרמוזים באותיות 'אָמְנָה' וכמו שנאמר נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (תהלים עז, כא).
ונראה לי בס"ד דלא היתה נעשית סגולה זו שיכהה אור אבן השבט אפילו בעבור חטא אדם אחד לבדו אלא רק אחר שעברו הירדן דאז נתחייבו בערבות, אבל בימי משה רבינו ע"ה שעדיין לא נתחייבו בערבות לא היה כהה אור האבן שהיא של השבט כולו בעבור חטא אדם אחד מן השבט.
והנה לפי דברי המאמר הנזכר יש לתרץ בס"ד קושיא גדולה ועצומה שנתחבטו בה הראשנים והאחרונים והוא מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים וזה לשונו: במאמר הזה הקושיא מפורסמת דהא אמרינן בפרק שבועת הדיינים (שבועות לט.) דישראל ערבים זה לזה דוקא כשיש בידם למחות אבל אין בידם למחות פטורים, ואיך אמרינן דלרבי יהודה משעברו הירדן נתחייבו אף על הנסתרות והלא אפילו על הנגלות כשאין בידם למחות פטורין, קל וחומר נסתרות דשום אדם לא ידע! וכיצד יתחייבו? וגם לרבי נחמיה נהי דאינו מעניש על הנסתרות אבל לדידיה כשידעו אשתו ובניו חייבין הכל, והלא ישראל לא ידעו ואיך ימחו? עד כאן עיין שם.
ולפי דברי המדרש הנזכר שהיה סגולה באבנים שבחושן שכל שיש דבר עבירה באחד מן השבט תהיה אבנו של אותו השבט אורה מכהה מתורץ שפיר, כי כאשר עשה עכן דבר עבירה מוכרח דאבן של שבטו אורה כהה ודבר זה כל ישראל רואין אותו אם כן נודע להם שיש עבירה ביד אותו השבט או ביד אחד מן השבט והיה למחות ביד בני השבט ולומר להם שיחקרו וידרשו עד שיבררו הדבר הזה ביד מי הרעה ומה היא והיה מתגלה הדבר ולכך נענשו.
ונראה לרמוז בדברי עכן שאמר אָמְנָה אָנֹכִי חָטָאתִי לַהֳ' (יהושע ז, כ) שרמז באותיות 'אָמְנָה' על חטאו שחטא בימי משה ואהרן כי 'אָמְנָה' הוא ראש וסוף שם משה וראש וסוף שם אהרן ולכן כתיב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת הֳ' (הושע ב, כב) כי הקדוש ברוך הוא כביכול נזדווג עם ישראל על ידי משה ואהרן שרמוזים באותיות 'אָמְנָה' וכמו שנאמר נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן (תהלים עז, כא).