וְלֹ֤א הִכּוּם֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־נִשְׁבְּע֤וּ לָהֶם֙ נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה בַּֽיהוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלֹּ֥נוּ כָל־הָעֵדָ֖ה עַל־הַנְּשִׂיאִֽים׃
גור אריה
במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכו'. הרמב"ן הקשה על זה, שהרי משה רבינו קרא לשלום לסיחון (לעיל ב, כו) ועוג, ולא עבר משה רבינו עליו השלום על עשה ד"החרם תחרימם" (פסוק יז), ולא תעשה ד"לא תחיה כל נשמה" (פסוק טז). וכן אמרו ז"ל במדרש רבה (דב"ר ה, יד) ובתנחומא ובירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) 'יהושע בן נון קיים זאת הפרשה, מה עשה, בכל מקום שהיה הולך לכבוש היה כותב מי שמבקש להשלים ישלים וכו". ועוד, כתיב (ר' יהושע יא, יט-כ) "לא היתה עיר אשר השלימה כי מה' היתה זאת למען חזק את לבם וגומר", ואם כן אם לא חזק את לבם, היה מותר לקבלם:
וכבר השבנו זה למעלה (במדבר פכ"א אות כ) למה קרא משה רבינו עליו השלום לסיחון ועוג לשלום, משום דלא היה עדיין שעת מלחמה, כי לא נצטוו אז לכבוש סיחון ועוג, כמו שנתבאר למעלה. וכן יש לתרץ מה שקרא יהושע לשלום אל האומות, מפני שלא היה אז שעת כיבוש, דקודם שעברו הירדן היה דבר זה. וטעם הדבר, דמיד כאשר עברו הירדן נקרא כאילו כבשו את הארץ, ולאחר כיבוש אין לקרוא לשלום. וזה ההפרש יש בין שבעה עממים לשאר אומות; דשבעה אומות מיד כשעברו הירדן נתן להם את הארץ, ולפיכך לא הותר להם לקרוא לשלום. אבל שאר אומות לא נקרא כיבוש רק עד שנתן להם העיר, לכך יש לקרוא (למלחמה) [לשלום] קודם שכבשו העיר. ואחר כיבוש כתיב (פסוק יג) "והכית את כל זכורה לפי חרב". ובשבעה עממים – "לא תחיה כל נשמה" (פסוק טז) אחר שעברו הירדן:
ומה שקשה מדכתיב "לא היתה עיר אשר השלימה", תירץ הרא"ם דלא קשיא, דהך "השלימה" רוצה לומר שלא השלימה וקבלה עליה שלא לעשות כמעשיהם, דבכהאי גוונא יש לקיים אותם. ולפי זה הוי מצינו לאוקמי הא דשלח יהושע 'כל הרוצה להשלים יבא וישלים' נמי בכהאי גוונא – להשלים ושלא לעשות כמעשיהם. וכך פרשו התוספות בסוטה בפרק אלו נאמרין (סוטה לה ע"ב ד"ה לרבות). ותירוץ זה אינו נכון כלל, דעדיין הוי מצי רש"י לפרש "וקראת אליה לשלום" כמשמעו, שאין ספק בזה אם יקבלו מס ושעבוד (פסוק יא) צריכין שלא יעבדו עבודה זרה, דהא הם כפופים תחת ידיהם, ובן נח מצווה על עבודה זרה ועל עריות (סנהדרין נו.), ועל כרחם צריכים לקבל שלא יעשו כמעשיהם. ומה שפירש רש"י בפרק אלו נאמרין (סוטה לה ע"ב ד"ה וכתבו) דלא שייך תשובה באותן שהם בארץ מפני שעושין מחמת יראה, זה בודאי שייך לענין זה לקבל אותם כגרים, שמא אינם גרים גמורים ועושים מחמת יראה. אבל לענין הא מלתא – דהוא קריאת שלום – לא אמרינן כך, דהא כתיב (ר' יהושע יא, יט) "לא היתה קריה שהשלימה", ומשמע שאם השלימה מקבלין, והיינו שלא יעשו כמעשיהם:
והרא"ם הביא ראיה לדברי רש"י שאין לקרוא לשלום לשבעה עממין, שהרי יושבי גבעון כתיב בהו (יהושע ט, יח) "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה", משמע דאם לא נשבעו להם נשיאי העדה – הכום, אף על גב דקבלו עליהם מסים ושעבוד, כדכתיב בקרא בהדיא (שם שם כז). ועוד הביא (הרא"ם פסוק יא) ראיה מהא דכתיב (פסוק יא) "והיה כל העם הנמצא בה", ודרשו בספרי – והביאו רש"י (שם) – 'לרבות כנענים שבתוכה', דיש להחיות אותם. ומה צריך לרבוי לדעת הרמב"ן, הרי סבירא ליה דאף שבעה עממים בכלל "וקראת אליה לשלום". עוד הביא (הרא"ם פסוק יא) ראיה, ממה דכתיב (ר' פסוק יח) "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות", ודרשו (ספרי שם) 'הא אם עשו תשובה מקבלין'. ואם קריאת שלום הוא לכל שבעה עממים, לא הוי ליה למתלי בעשו תשובה, אלא אפילו עשו שלום גם כן מקבלין:
ואין קשיא וראיה כלל, שהראיה שהביא מן "ולא הכום כי נשבעו להם נשיאי העדה", כבר יישב הרמב"ן בעצמו (פסוק יא), כי בתחלה כאשר שלח אליהם יהושע השלום לא קבלו השלום, ושוב אינו מועיל השלום:אלא שנראה לי דחוק, דמה סברא בזה כל זמן שלא עשו עמהם מלחמה למה לא יהיה מועיל. אבל לי נראה, דודאי התורה אמרה שיש לקרות לכל הערים לשלום, כי השלום מדה טובה. וכן אמרו (דב"ר ה, יב) 'גדול השלום אפילו בשעת מלחמה צריכין שלום'. ויושבי גבעון לא היו מאמינים לשלום, אך הוצרכו לכרות עמהם ברית (יהושע ט, טו), ואין זה בשביל השלום, רק כמו שני אוהבים שכורתים ברית יחד, ולא קבלו עליהן כמו עיר שמקבלים בשביל השלום מס ושעבוד. ולפיכך אם לא היתה השבועה שנשבעו להם הנשיאים – היו הורגים אותם, כי עתה לא שייך שלום, כי שלום לא שייך רק כשהם בעיר והם פותחים להם מעצמם, זהו שיש לקבלם בשביל השלום. אבל אלו שכבר באו ישראל לעריהם, פשיטא שיאמרו שלום. ואין מועיל מה שמקבלים אחר כך מס ושעבוד, כי זה מועיל בשביל השלום, ולא בשביל שכרתו ברית להם:
אך כי יש ליישב תירוץ הרמב"ן שפיר, דכיון דשלחו אליהם לשלום ולא קבלו, שוב אין לקבל אותם, דהוי כמו שהתחילו עמהם במלחמה, שאם הם לא התחילו במלחמה – עיר אחרת התחילו במלחמה. ובודאי כאשר עיר אחת לא השלימה – גורמת שלא תשלים עיר אחרת גם כן, ועושה מלחמה. ואם עיר אחת משלמת – גורמת שעיר אחרת גם כן תשלים. ולפיכך אחר שהתחיל העיר הסמוכה להם במלחמה, נחשב שאותה שעדיין לא עשתה מלחמה גם כן התחלת מלחמה, ולפיכך לא יועיל אחר כך:
ומה שהביא הרא"ם מדמרבינן כנענים בתוכה (רש"י פסוק יא), ואם יש לקרות לשלום לשבעה אומות – פשיטא שמותר. אין זה קשיא, דפירוש הכתוב אף על גב שכבר קראו לכל שבעה אומות, ולא השלימו שבעה אומות, כדכתיב (ר' יהושע יא, יט) "לא היתה קריה אשר השלימה", ונמצא אחד מז' אומות בעיר אחרת שקבלו שלום, שמותר להחיותם, אף על גב כי שבעה אומות לא קבלו שלום. ומה שהביא ראיה ממה שאמרו (ספרי פסוק יח) "ולא ילמדו לעשות ככל התועבות", 'הא עשו תשובה מקבלין אותם', ומה צריך ללמוד מזה, הא קרא ד"קראת אליה לשלום" (פסוק י) איירי בשבעה אומות גם כן. אין זה קשיא, דהיא גופיה אתא לאשמועינן דקרא "וקראת אליה לשלום" איירי אף בז' אומות, שלא תאמר דווקא במלחמת רשות כתיב "וקראת אליה לשלום", ולא במלחמת מצוה. ועוד, הא בפרק אלו נאמרין (סוטה לה ע"ב) מוקמינן האי קרא דמקבלים אותם בגרים אם עשו תשובה, והא ליכא למילף מן "וקראת אליהם לשלום":
אך מה שפירש הרמב"ן דהא דקאמר בספרי על "כי תקרב אל עיר להלחם עליה" 'במלחמת רשות הכתוב מדבר' – היינו דסיפא דקרא איירי במלחמת רשות, מה שכתב שאם עשתה מלחמה "הכה תכה את כל זכורה" (ר' פסוק יג), וזה איירי במלחמת רשות, דבמלחמת מצוה כתיב (פסוק טז) "לא תחיה כל נשמה", כך פירש הרמב"ן. ודבר זה לא יתכן, דהא מלתא לא הוי צריך לפרש, דבפירוש כתיב זה בכתוב:
אמנם אשר נראה ברור, כי בודאי יהושע קרא לשלום, מכל מקום לא נצטוה יהושע על זה, דכיון שהיו רשעים גמורים, ועשו כל התועבות (ויקרא יח, כז), יש להרוג אותם, ואין צריך לקרות אליהם לשלום, כי לא נצטוו לקרוא לשלום לרשעים. ואין מצוה לקרות לשלום רק לשאר אומות, שאין חייבים הריגה מחמת עצמם. ומכל מקום יהושע עשה זה מעצמו, כמו שעשה משה לסיחון ועוג, שקרא לו לשלום, אף על גב שלא נצטוו על כך, קרא להם לשלום (רש"י לעיל ב, כו). ואילו היו מקבלים עליהם שלום – היה מותר להם לקבלם, שהרי כתיב (פסוק יח) "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות", ואם מקבלים עליהם שלום – הם כפופים תחת ידיהם, ואין רשאין לעבוד עבודה זרה, כדלעיל. רק שהשם יתברך חזק את לבבם שלא ישלימו, לתת אותם בידם (יהושע יא, יט-כ), כמו שחזק את סיחון (לעיל ב, ל). וכן משמע הא דקאמר בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) 'יהושע קיים פרשה זו', ומה רבותא שקיים פרשה זאת, כיון שנצטוו על זה. אלא רוצה לומר שקיים פרשה זאת מעצמו מדרך סברא, והוא מדה טובה בלבד. והשתא ניחא הכל:
וכבר השבנו זה למעלה (במדבר פכ"א אות כ) למה קרא משה רבינו עליו השלום לסיחון ועוג לשלום, משום דלא היה עדיין שעת מלחמה, כי לא נצטוו אז לכבוש סיחון ועוג, כמו שנתבאר למעלה. וכן יש לתרץ מה שקרא יהושע לשלום אל האומות, מפני שלא היה אז שעת כיבוש, דקודם שעברו הירדן היה דבר זה. וטעם הדבר, דמיד כאשר עברו הירדן נקרא כאילו כבשו את הארץ, ולאחר כיבוש אין לקרוא לשלום. וזה ההפרש יש בין שבעה עממים לשאר אומות; דשבעה אומות מיד כשעברו הירדן נתן להם את הארץ, ולפיכך לא הותר להם לקרוא לשלום. אבל שאר אומות לא נקרא כיבוש רק עד שנתן להם העיר, לכך יש לקרוא (למלחמה) [לשלום] קודם שכבשו העיר. ואחר כיבוש כתיב (פסוק יג) "והכית את כל זכורה לפי חרב". ובשבעה עממים – "לא תחיה כל נשמה" (פסוק טז) אחר שעברו הירדן:
ומה שקשה מדכתיב "לא היתה עיר אשר השלימה", תירץ הרא"ם דלא קשיא, דהך "השלימה" רוצה לומר שלא השלימה וקבלה עליה שלא לעשות כמעשיהם, דבכהאי גוונא יש לקיים אותם. ולפי זה הוי מצינו לאוקמי הא דשלח יהושע 'כל הרוצה להשלים יבא וישלים' נמי בכהאי גוונא – להשלים ושלא לעשות כמעשיהם. וכך פרשו התוספות בסוטה בפרק אלו נאמרין (סוטה לה ע"ב ד"ה לרבות). ותירוץ זה אינו נכון כלל, דעדיין הוי מצי רש"י לפרש "וקראת אליה לשלום" כמשמעו, שאין ספק בזה אם יקבלו מס ושעבוד (פסוק יא) צריכין שלא יעבדו עבודה זרה, דהא הם כפופים תחת ידיהם, ובן נח מצווה על עבודה זרה ועל עריות (סנהדרין נו.), ועל כרחם צריכים לקבל שלא יעשו כמעשיהם. ומה שפירש רש"י בפרק אלו נאמרין (סוטה לה ע"ב ד"ה וכתבו) דלא שייך תשובה באותן שהם בארץ מפני שעושין מחמת יראה, זה בודאי שייך לענין זה לקבל אותם כגרים, שמא אינם גרים גמורים ועושים מחמת יראה. אבל לענין הא מלתא – דהוא קריאת שלום – לא אמרינן כך, דהא כתיב (ר' יהושע יא, יט) "לא היתה קריה שהשלימה", ומשמע שאם השלימה מקבלין, והיינו שלא יעשו כמעשיהם:
והרא"ם הביא ראיה לדברי רש"י שאין לקרוא לשלום לשבעה עממין, שהרי יושבי גבעון כתיב בהו (יהושע ט, יח) "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה", משמע דאם לא נשבעו להם נשיאי העדה – הכום, אף על גב דקבלו עליהם מסים ושעבוד, כדכתיב בקרא בהדיא (שם שם כז). ועוד הביא (הרא"ם פסוק יא) ראיה מהא דכתיב (פסוק יא) "והיה כל העם הנמצא בה", ודרשו בספרי – והביאו רש"י (שם) – 'לרבות כנענים שבתוכה', דיש להחיות אותם. ומה צריך לרבוי לדעת הרמב"ן, הרי סבירא ליה דאף שבעה עממים בכלל "וקראת אליה לשלום". עוד הביא (הרא"ם פסוק יא) ראיה, ממה דכתיב (ר' פסוק יח) "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות", ודרשו (ספרי שם) 'הא אם עשו תשובה מקבלין'. ואם קריאת שלום הוא לכל שבעה עממים, לא הוי ליה למתלי בעשו תשובה, אלא אפילו עשו שלום גם כן מקבלין:
ואין קשיא וראיה כלל, שהראיה שהביא מן "ולא הכום כי נשבעו להם נשיאי העדה", כבר יישב הרמב"ן בעצמו (פסוק יא), כי בתחלה כאשר שלח אליהם יהושע השלום לא קבלו השלום, ושוב אינו מועיל השלום:
אך כי יש ליישב תירוץ הרמב"ן שפיר, דכיון דשלחו אליהם לשלום ולא קבלו, שוב אין לקבל אותם, דהוי כמו שהתחילו עמהם במלחמה, שאם הם לא התחילו במלחמה – עיר אחרת התחילו במלחמה. ובודאי כאשר עיר אחת לא השלימה – גורמת שלא תשלים עיר אחרת גם כן, ועושה מלחמה. ואם עיר אחת משלמת – גורמת שעיר אחרת גם כן תשלים. ולפיכך אחר שהתחיל העיר הסמוכה להם במלחמה, נחשב שאותה שעדיין לא עשתה מלחמה גם כן התחלת מלחמה, ולפיכך לא יועיל אחר כך:
ומה שהביא הרא"ם מדמרבינן כנענים בתוכה (רש"י פסוק יא), ואם יש לקרות לשלום לשבעה אומות – פשיטא שמותר. אין זה קשיא, דפירוש הכתוב אף על גב שכבר קראו לכל שבעה אומות, ולא השלימו שבעה אומות, כדכתיב (ר' יהושע יא, יט) "לא היתה קריה אשר השלימה", ונמצא אחד מז' אומות בעיר אחרת שקבלו שלום, שמותר להחיותם, אף על גב כי שבעה אומות לא קבלו שלום. ומה שהביא ראיה ממה שאמרו (ספרי פסוק יח) "ולא ילמדו לעשות ככל התועבות", 'הא עשו תשובה מקבלין אותם', ומה צריך ללמוד מזה, הא קרא ד"קראת אליה לשלום" (פסוק י) איירי בשבעה אומות גם כן. אין זה קשיא, דהיא גופיה אתא לאשמועינן דקרא "וקראת אליה לשלום" איירי אף בז' אומות, שלא תאמר דווקא במלחמת רשות כתיב "וקראת אליה לשלום", ולא במלחמת מצוה. ועוד, הא בפרק אלו נאמרין (סוטה לה ע"ב) מוקמינן האי קרא דמקבלים אותם בגרים אם עשו תשובה, והא ליכא למילף מן "וקראת אליהם לשלום":
אך מה שפירש הרמב"ן דהא דקאמר בספרי על "כי תקרב אל עיר להלחם עליה" 'במלחמת רשות הכתוב מדבר' – היינו דסיפא דקרא איירי במלחמת רשות, מה שכתב שאם עשתה מלחמה "הכה תכה את כל זכורה" (ר' פסוק יג), וזה איירי במלחמת רשות, דבמלחמת מצוה כתיב (פסוק טז) "לא תחיה כל נשמה", כך פירש הרמב"ן. ודבר זה לא יתכן, דהא מלתא לא הוי צריך לפרש, דבפירוש כתיב זה בכתוב:
אמנם אשר נראה ברור, כי בודאי יהושע קרא לשלום, מכל מקום לא נצטוה יהושע על זה, דכיון שהיו רשעים גמורים, ועשו כל התועבות (ויקרא יח, כז), יש להרוג אותם, ואין צריך לקרות אליהם לשלום, כי לא נצטוו לקרוא לשלום לרשעים. ואין מצוה לקרות לשלום רק לשאר אומות, שאין חייבים הריגה מחמת עצמם. ומכל מקום יהושע עשה זה מעצמו, כמו שעשה משה לסיחון ועוג, שקרא לו לשלום, אף על גב שלא נצטוו על כך, קרא להם לשלום (רש"י לעיל ב, כו). ואילו היו מקבלים עליהם שלום – היה מותר להם לקבלם, שהרי כתיב (פסוק יח) "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל התועבות", ואם מקבלים עליהם שלום – הם כפופים תחת ידיהם, ואין רשאין לעבוד עבודה זרה, כדלעיל. רק שהשם יתברך חזק את לבבם שלא ישלימו, לתת אותם בידם (יהושע יא, יט-כ), כמו שחזק את סיחון (לעיל ב, ל). וכן משמע הא דקאמר בירושלמי (שביעית פ"ו ה"א) 'יהושע קיים פרשה זו', ומה רבותא שקיים פרשה זאת, כיון שנצטוו על זה. אלא רוצה לומר שקיים פרשה זאת מעצמו מדרך סברא, והוא מדה טובה בלבד. והשתא ניחא הכל:
גור אריה
מלמד שבאו כנענים כו'. דאם לא כן, מאי "מחוטב עציך", דמשמע שהיו מיוחדים להם חוטבי עצים. ואם תאמר, ולמה היו ישראל מתלוננים על הנשיאים (יהושע ט, יח) אשר נשבעו להם, והלא משה גם כן קבלם. ואין לומר דמשה היה נותן אותם שואבי מים, היה להם להשיב את ישראל, שגם כן הם יכולים ליתן אותם שואבי מים. וצריך לפרש כמו שאמרנו למעלה (פ"כ אות יא) שעיקר הדבר מה שכרתו להם ברית, כדלעיל. אי נמי, כמו שבארתי בפרשת שופטים (שם), קודם שבאו לארץ לא היו בכלל "לא תחיה כל נשמה" (לעיל כ, טז), רק בשעת מלחמה כשעברו את הירדן. וזהו לפירוש רש"י, כמו שהתבאר למעלה בפרשת שופטים. אבל בודאי קודם כבוש שרי לקבלם כשנתגיירו, דכתיב (ר' לעיל כ, יח) "למען לא ילמדו", וכיון שנתגיירו לא שייך "למען לא ילמדו" (רש"י שם):
וקשה, אם כן, למה נתן אותם משה שואבי מים, ולא קבלם לגמרי. ונראה, דודאי מותר לקבלן מן התורה, והכי מוכח בפרק הערל (יבמות עט.), רק דמשה גזר עלויהו לההוא דרא. ואם כן מן התורה היה מותר לקבל. אבל קשה, דהתם (שם) נמי אמר 'יהושע גזר עליהן' אחר דורו של משה. וקשה, הרי כתיב (לעיל ז, ג) "לא תתחתן בם", ורבא מוקי ליה בפרק הערל (יבמות עו.) קרא בגירותן דאית להו חתנות, ואפילו הכי איסורם מן התורה. ואם כן, מה צריך לגזור יהושע. בשלמא מה שהוצרך משה לגזור, דיש לומר דקרא ד"לא תתחתן בם" – כנענים שהם בארץ אחר שעברו הירדן, דבהא איירי קרא. אבל יהושע, למה הוצרך לגזור עליהם, הא מדאורייתא אסירי:
ויראה, דמדאורייתא אינם אסורים איסור עולם, דהא ממזר ועמוני אי לאו דכתיב בהו "עד עולם" לא הוי איסור דידהו עד עולם. ואף על גב דכתיב בהו לאו, הוי כמו שאר חייבי לאוין, שאין ממזר מחייבי לאוין (יבמות סוף מד ע"ב). ואי נסב נתינה דכותיה, הבן מותר לגמרי, דלא כתיב דורות בהו. והשתא לא קשה מידי. ובהכי עולה שפיר, דאמרינן (מכות יג.) 'אלו הן הלוקין, הבא על הנתינה', דמשמע מן התורה אסורין. ובכמה מקומות מוכח שהם אסורים מן התורה, ובפרק הערל (יבמות עט.) משמע שיהושע ודוד גזרו עליהן. דלא קשיא מידי, דמן הלאו ד"לא תתחתן בהם" אינו אסור רק אותו המתגייר בלבד, אבל בנו ובן בנו אינו אסור:
ובפרק הערל (יבמות עה ע"ב) בעי למימר דפצוע דכא וכרות שפכה לאו בר אולודי הוי, דאי הוי בר אולודי, למה לא מני ביה דורות גם כן. ודחי ליה התם, דאימא לעולם בר אולודי הוא, והא דלא מני ביה דורות, דלית ביה דורות, דאיהו אסור ובריה מותר. שמע מינה היכי דלא כתיב ביה דורות, לית ביה דורות. והכי נמי, אין כאן אלא לאו ד"לא תתחתן", אבל איסור דורות לית בהו. כך יראה לפרש, ונכון הוא בלא קושיא. והתוספות האריכו מאוד שם. והשתא הא דתנן (מכות יג.) הבא על הנתינה לוקה, היינו נתינה עצמה, שהוא לוקה מן התורה, דקאי ב"לא תתחתן בם". והא דאמר (רש"י לעיל כ, יח) שאם נתגיירו שמותר לקבלן, היינו שאינם בכלל "לא תחיה כל נשמה", אבל הם בלאו ד"לא תתחתן בם". ומה שגזרו עליהם יהושע ודוד, היינו לפסול את זרעם. כך יראה:
וקשה, אם כן, למה נתן אותם משה שואבי מים, ולא קבלם לגמרי. ונראה, דודאי מותר לקבלן מן התורה, והכי מוכח בפרק הערל (יבמות עט.), רק דמשה גזר עלויהו לההוא דרא. ואם כן מן התורה היה מותר לקבל. אבל קשה, דהתם (שם) נמי אמר 'יהושע גזר עליהן' אחר דורו של משה. וקשה, הרי כתיב (לעיל ז, ג) "לא תתחתן בם", ורבא מוקי ליה בפרק הערל (יבמות עו.) קרא בגירותן דאית להו חתנות, ואפילו הכי איסורם מן התורה. ואם כן, מה צריך לגזור יהושע. בשלמא מה שהוצרך משה לגזור, דיש לומר דקרא ד"לא תתחתן בם" – כנענים שהם בארץ אחר שעברו הירדן, דבהא איירי קרא. אבל יהושע, למה הוצרך לגזור עליהם, הא מדאורייתא אסירי:
ויראה, דמדאורייתא אינם אסורים איסור עולם, דהא ממזר ועמוני אי לאו דכתיב בהו "עד עולם" לא הוי איסור דידהו עד עולם. ואף על גב דכתיב בהו לאו, הוי כמו שאר חייבי לאוין, שאין ממזר מחייבי לאוין (יבמות סוף מד ע"ב). ואי נסב נתינה דכותיה, הבן מותר לגמרי, דלא כתיב דורות בהו. והשתא לא קשה מידי. ובהכי עולה שפיר, דאמרינן (מכות יג.) 'אלו הן הלוקין, הבא על הנתינה', דמשמע מן התורה אסורין. ובכמה מקומות מוכח שהם אסורים מן התורה, ובפרק הערל (יבמות עט.) משמע שיהושע ודוד גזרו עליהן. דלא קשיא מידי, דמן הלאו ד"לא תתחתן בהם" אינו אסור רק אותו המתגייר בלבד, אבל בנו ובן בנו אינו אסור:
ובפרק הערל (יבמות עה ע"ב) בעי למימר דפצוע דכא וכרות שפכה לאו בר אולודי הוי, דאי הוי בר אולודי, למה לא מני ביה דורות גם כן. ודחי ליה התם, דאימא לעולם בר אולודי הוא, והא דלא מני ביה דורות, דלית ביה דורות, דאיהו אסור ובריה מותר. שמע מינה היכי דלא כתיב ביה דורות, לית ביה דורות. והכי נמי, אין כאן אלא לאו ד"לא תתחתן", אבל איסור דורות לית בהו. כך יראה לפרש, ונכון הוא בלא קושיא. והתוספות האריכו מאוד שם. והשתא הא דתנן (מכות יג.) הבא על הנתינה לוקה, היינו נתינה עצמה, שהוא לוקה מן התורה, דקאי ב"לא תתחתן בם". והא דאמר (רש"י לעיל כ, יח) שאם נתגיירו שמותר לקבלן, היינו שאינם בכלל "לא תחיה כל נשמה", אבל הם בלאו ד"לא תתחתן בם". ומה שגזרו עליהם יהושע ודוד, היינו לפסול את זרעם. כך יראה:
גור אריה
ואף עם דורות העתידים. דאין לפרש כמשמעו, שאינם בפנינו אלא במקום אחר, דהא "אתם נצבים היום כלכם" כתיב (פסוק ט), שהיו כולם כאן (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, אחר שלא היו בעולם, איך אפשר לכרות ברית עמהם, והלא אינם בעולם. ויש לתרץ, דודאי שפיר הוא, דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדולים בחכמה ובמנין (מגילה ב.), ואין בית דין כמו בית דין של משה. וכיון שכך הוא, הרי שפיר יכולים לקבל עליהם ברית "את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה". וראיה לזה, דכתיב (יהושע ט, יח) "ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה", אף על גב שלא היו ישראל אצל השבועה, אחר שנשבעו נשיאי העדה – יכולים הם לגזור. ובודאי הנשיאים הביאו באלה ובשבועה כל הדורות, ולא קשיא מידי: