וַיַּכֵּ֨ם יְהוֹשֻׁ֤עַ אַֽחֲרֵי־כֵן֙ וַיְמִיתֵ֔ם וַיִּתְלֵ֕ם עַ֖ל חֲמִשָּׁ֣ה עֵצִ֑ים וַיִּֽהְי֛וּ תְּלוּיִ֥ם עַל־הָעֵצִ֖ים עַד־הָעָֽרֶב׃
אבן עזרא
כי קללת אלהים תלוי. בעבור שברך השם ועל דרך הפשט כי אלהים פועל והקללה תבוא לכל מקום קרוב מהתלוי ויש לו סוד דבק בנפש על כן ולא תטמא את אדמתך ונסמכה זו הפרשה בעבור המלחמה כי בתחלה כי תצא והנה גבעון יוכיח כי משפט לא תלין איננו לכבוד המת רק לכבוד הארץ כי משפט הערלים והישראלים [איננו] (בס' מ״ח מ״ז) שוה:
אור החיים
וְנָתַן מַלְכֵיהֶם בְּיָדֶךָ. פֵּרוּשׁ בַּחַיִּים חַיּוּתָם, כְּאָמְרוֹ (יהושע י:כג) ״וַיּוֹצִיאוּ אֵלָיו אֶת חֲמֵשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה אֶל יְהוֹשֻׁעַ״.
ביאור
מיהו גם לזה אפשר לומר דדעת הסמ"ק כהרמ"ה ז"ל שהבאתי לעיל (במנין העשין שם) דגם לאו דלא תלין נבלתו עובר מיד משקיעת החמה ביום מיתתו עיי"ש. וזו היא ג"כ דעת הרמב"ן ז"ל (פ' תצא) שכתב דיהושע שצוה להוריד את התלוים על העצים לעת הערב (יהושע י' כ"ו) היינו משום לאו דלא תלין נבלתו עיי"ש. וכן דעת רד"ק ורלב"ג (יהושע ח'. כ"ט) שכתבו דלהכי צוה יהושע להוריד מלך העי מן העץ שנתלה עליו כבוא השמש. משום לאו דלא תלין נבלתו עיי"ש. וכן מתבאר מדברי החנוך (סוף מצוה תקל"ז) עיי"ש היטב. וא"כ אין חילוק בזה בין העשה להל"ת. אלא דאכתי יש לתמוה על הסמ"ק דנהי דעיקר קרא בב"ד משתעי. מ"מ הרי ר"י משום רשב"י יליף מיני' גם למלין את מתו שעובר בל"ת ובעשה. ועכצ"ל עכ"פ לפי גירסא זו דס"ל דאין לחלק בזה בין קבורת הנתלה ע"פ ב"ד. בין שאר כל המתים. וכמו שכתב רבינו יונה ז"ל שהבאתי לעיל. או דנפק"ל מייתורא דתקברנו. כפירש"י ז"ל וקצת גירסאות בגמרא שם בהדיא. וא"כ מהך קרא נמי שמעינן שאר כל המתים ושוב לא היה לו למנות לעיל מצות קבורה מקרא דוהודעת להם וגו'. אבל ע"פ מה שביארנו לעיל ניחא שפיר דאיכא למימר דס"ל להסמ"ק ג"כ דכיון דכתיב בקרא קבור תקברנו ביום ההוא. ועל יום מיתתו קאי. הו"ל ממש כמצות עשה דמילה דכתיב בה ביום השמיני ימול. ולאחר יום שמיני שוב אין לה זמן קבוע וכל זמן שמל יצא י"ח. וכבר ביארנו דלדעת רבינו הגאון ז"ל כאן גם לאו דלא תלין נבלתו פקע מליל ראשון ואילך. דביום ההוא גם על הלאו קאי לענין זה. והכי משמע במכילתא (משפטים פ"ד) עיי"ש היטב ובמש"כ בזית רענן בילקוט שם ובשאילתות (פ' ויחי שאילתא ל"ד). דמתבאר משם דע"כ ביום ההוא על ל"ת דלא תלין נמי קאי. וא"כ לפ"ז היה ראוי לדון ולומר דאם לא קברוהו בזמנה פקעה חובת המצוה לגמרי. ושוב לא מיחייבי מדאורייתא גם בעיקר מצוה זו. דגם במצות מילה אף ע"ג דגם אחר שמיני לא פקעה חובת עיקר המצוה. לא מיבעיא מהערל גופי' דהא בר כרת הוא. אלא אפי' מן האב והב"ד עד שיגדל. וכמש"כ הרמב"ם ז"ל (בפיה"מ סוף פי"ט דשבת) עיי"ש. מ"מ היינו משום דהתם גלי קרא בהדיא. וכדפירש"י בשבת (קל"ב ע"ב ד"ה בינוני) עיי"ש. אבל כאן בקבורה אין לנו הכא מצוה בקרא אלא ביום ההוא. דהיינו יום מיתתו בלבד. להכי מנה הסמ"ק לעיל מצוה זו מקרא דוהודעת להם וגו'. דהתם נאמרה עיקר המצוה בלבד בלא שום זמן כלל. ומזה שמעינן חובת מצוה זו אף לאחר יום ראשון: