פרשנות מצטטת על יואל א:ח

המקור המקראי האחרון שנעלה הוא ספר יואל, כי המציאות שעולה הימנו קרובה לעולה ממשנתנו. הנביא מתאר צרה המתרגשת לבוא, ארבה הפושט בשדה ובעיר, והוא קורא: "קדשו צום קראו עצרה אספו... כל יֹשבי הארץ בית ה'... וזעקו אל ה' " (א יד); "וקרעו לבבכם... ושובו אל ה' " (ב יג). פסוקים אלו מספר יואל נזכרים גם במשנה; במשנה נאמר ו"הזקן שבהן אומר לפניהם דברי כיבושים" (פ"ב מ"א), ולפי המשך המשנה דברים אלו כוללים את ציטוט הפסוקים מספר יואל. אף התקיעה בשופר, אשר המשנה מפרטת את סדריה⁷פ"ב מ"ח ומשנת ראש השנה פ"ג מ"ד. , נזכרת כבר בספר יואל (א טו). בתיאור של הנביא ההתכנסות היא בבית ה' (א יד), והקוראים אל ה' הם הכוהנים: "בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים" (ב יז) ו"חגרו וספדו הכהנים" (א יג). בחגירה הכתוב מתכוון לחגירת שק, וכן הוא אומר "אלי כבתולה חגֻרת שק על בעל נעוריה" (שם ח). במשנת תענית ההתכנסות היא בערים השונות והמתכסים בשקים הם כל ישראל, ולא הכוהנים בלבד, אולם במשנה מסופר אף על התכנסות בהר הבית בימי קיום הבית. קרוב לומר שבימים קדומים של ימי הבית השני היה מוקד ההתכנסות בהר הבית, ומשם פשט אף לערים. בפרק ג משנה ו מסופר על "מעשה שירדו זקנים מירושלם לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלוא פי תנור שדפון באשקלון", ויש להניח שהכרזה זו לא הייתה בירושלים ובמקדש אלא באשקלון. התענית אמנם איננה במקדש, אך לפחות התיאור הספרותי משאיר את המקדש ברקע ההחלטה. בתיאור מעמד ההתכנסות בתעניות אין הכוהנים נזכרים. לא הם השמים על ראשם את האפר ולא הם האומרים דברי כיבושים, אולם נשארו בידי הכוהנים התקיעות בשופר. בפרק ב משנה ה מפורטים סדרי הברכות: "מעשה בימי רבי חלפתה ובימי רבי חנניה בן תרדיון", ושם נזכר כי הכריזו: "תקעו הכהנים תקעו" ו"הריעו בני אהרן הריעו".

נבלי השרה. הן כלי השיר והנגון: ונבלי בני לוי. הכלים אשר יאמרו בו הלוים השיר במקדש בכל יום כמו שהוא מבואר במסכת תמיד (דף לג:). ואמרו כל המשקין ירצה בו כל אחד מז' המשקים יקבל טומאה כמו שביארנו בפתיחה זולת המשקים אשר בבית המטבחים מהעזרה והן המים והדם אשר שם לא יקבלו טומאה וכן לא יכשירו אמרו משקה בית המטבחיא לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין ואמר משקה בית מטבחיא הילכתא גמירי לה וכבר ביארנו בסוף עדיות: וטעם היות הספרים מטמאים את הידים הוא גזרה כדי שלא ישימו התרומה אצלם כמו שהתבאר בסוף זבים ולא יחייבו זאת הגזרה לספר העזרה לפי שבכבודו המפורסם ממנו לא ישימו אצלו תרומה: ומרכוף. סוס מעץ ירכיבו בו המשחקים וישחקו בו והוא מפורסם אצל אנשי הלעז: ובטנון. הוא כלי מכלי הנגון אשר יקרא אלקיתר"א ונקרא בזה השם לפי שהמכה בו יסמכנו בבטנו בעת שיכה בו: והנקטמון. הוא רגל מעץ יעשה אותו מי שנחתך רגלו לילך בו והוא ירצה בכאן עץ הנגון המפורסם הצורה הנקרא בשם האיש הידוע חתוך הרגל: ואירוס. עגולה דומה לגרבל ויכה עליה מצד האחד ביד ושמו המפורסם אצלנו אלתא"ר ובלע"ז טבור"י וכבר יקוננו בזה הכלי על המת וזה אצלנו הרבה והוא ענין אמרו מפני שהאלית יושבת עליו ירצה בו הספדנית מלשון (יואל א׳:ח׳) אלי כבתולה חגורת שק והיא תשב עליה בעת ההספד: ואמרו מצודת החולדה טמאה ושל עכברים טהורה. זה כבר נשלמה צורתה בזה הזמן וכבר ביארתי לך העניינים כולם אשר בהן ירצו על כלי עץ או כלי מתכות שהן טמאים או טהורים ואין הלכה כר' יהודה לפי שזה הכלי לא יעשה לישב עליו:

אליית. אשה המייללת מלשון (יואל א׳:ח׳) אלי כבתולה חגורת שק:

וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם יצמיתם ה' אלהינו – במזמור אל נקמות ה' והוא שיר של יום רביעי והאי דאמרי ליה ביום ראשון אילייא בעלמא הוה דנפל בפומייהו כדאמרינן בערכין (דף יב.) פי' אילייא קינה שכן תרגום יונתן בן עוזיאל שא קינה (יחזקאל כ״ח:י״ב) טול אילייא וכמו אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (יואל א׳:ח׳) שפירושו קונני ובכי: