פרשנות מצטטת על יואל א:טו

המקור המקראי האחרון שנעלה הוא ספר יואל, כי המציאות שעולה הימנו קרובה לעולה ממשנתנו. הנביא מתאר צרה המתרגשת לבוא, ארבה הפושט בשדה ובעיר, והוא קורא: "קדשו צום קראו עצרה אספו... כל יֹשבי הארץ בית ה'... וזעקו אל ה' " (א יד); "וקרעו לבבכם... ושובו אל ה' " (ב יג). פסוקים אלו מספר יואל נזכרים גם במשנה; במשנה נאמר ו"הזקן שבהן אומר לפניהם דברי כיבושים" (פ"ב מ"א), ולפי המשך המשנה דברים אלו כוללים את ציטוט הפסוקים מספר יואל. אף התקיעה בשופר, אשר המשנה מפרטת את סדריה⁷פ"ב מ"ח ומשנת ראש השנה פ"ג מ"ד. , נזכרת כבר בספר יואל (א טו). בתיאור של הנביא ההתכנסות היא בבית ה' (א יד), והקוראים אל ה' הם הכוהנים: "בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים" (ב יז) ו"חגרו וספדו הכהנים" (א יג). בחגירה הכתוב מתכוון לחגירת שק, וכן הוא אומר "אלי כבתולה חגֻרת שק על בעל נעוריה" (שם ח). במשנת תענית ההתכנסות היא בערים השונות והמתכסים בשקים הם כל ישראל, ולא הכוהנים בלבד, אולם במשנה מסופר אף על התכנסות בהר הבית בימי קיום הבית. קרוב לומר שבימים קדומים של ימי הבית השני היה מוקד ההתכנסות בהר הבית, ומשם פשט אף לערים. בפרק ג משנה ו מסופר על "מעשה שירדו זקנים מירושלם לעריהם וגזרו תענית על שנראה כמלוא פי תנור שדפון באשקלון", ויש להניח שהכרזה זו לא הייתה בירושלים ובמקדש אלא באשקלון. התענית אמנם איננה במקדש, אך לפחות התיאור הספרותי משאיר את המקדש ברקע ההחלטה. בתיאור מעמד ההתכנסות בתעניות אין הכוהנים נזכרים. לא הם השמים על ראשם את האפר ולא הם האומרים דברי כיבושים, אולם נשארו בידי הכוהנים התקיעות בשופר. בפרק ב משנה ה מפורטים סדרי הברכות: "מעשה בימי רבי חלפתה ובימי רבי חנניה בן תרדיון", ושם נזכר כי הכריזו: "תקעו הכהנים תקעו" ו"הריעו בני אהרן הריעו".

שד משדי יבוא. הנגיד פירשו לשון חול ואחרים פירשוה קדש לכן אסור למוחקו וכן וכשד משדי יבוא (יואל א') וכן דרשוהו בספר הזוהר הובא בריקאנטי פרשת לך לך כי כשנפסקה היו"ד משדי אזי היא שדודה ומתמלאת מן הכתות החיצונים אז נקרא חרב לה' מלאה דם: